כמו אנשים רבים בעולם המודרני גם אני מוצאת בתוכנת הניווט שלי חברת אמת. אפילו כשאני בדרך להורים שלי ואף על פי שאני יודעת את הדרך גם בעיניים עצומות, אני מפעילה אותה סתם כדי לראות מה היא חושבת על הרעיון. כל אחד צריך הדרכה בחיים, והיום, כשאפשר פשוט לבקש את העזרה מהטלפון הנייד שלך ולא, חלילה, מאדם אמיתי, אפילו גברים יכולים ליהנות מיתרונות ההתייעצות. ואם היא כבר כל כך טובה בלהביא אותי ליעד הרצוי, חשבתי לעצמי, למה שלא תכוון אותי גם בתחומים אחרים? 



לקראת הבחירות הבאות עלינו לטובה (או לרעה, תלוי באיזו שעה אתם שואלים), החלטתי לבחון את היכולת שלי ושל המפה הפוליטית עצמה לזהות את 

ה״מרכז״. יותר מפלגות מגדירות את עצמן ״מרכז״ משהמרכז, כמקום, יכול להכיל, אז הייתי חייבת לבדוק אם לווייז פתרונים. ניסיתם להקיש פעם את 
המילה ״מרכז״ כיעד? עדיף שתוותרו, אתם רק תלכו לאיבוד. 


בשנה הראשונה ללימודי מדע המדינה הבהירו לנו שזו הדרך - על המתמודדים להימנע מהצהרות חד-משמעיות כדי לגרוף כמה שיותר מצביעים מצד אחד ומצד שני לא לחפור לעצמם בורות שייאלצו ליפול לתוכם לכשייבחרו. זה נשמע לי כמו טכניקה חמודה, עד שהבנתי במערכת הבחירות האחרונה שזו פשוט 
דרך למכור לי שום דבר וכלום כאידיאולוגיה ועלי להתבסס על מידת הכריזמה של האישיות שמובילה רשימה זו או אחרת. 


לפעמים אני רוצה להכריז על עצמי כעל תומכת הבית היהודי או מרצ רק כדי להרגיש שיש לי עמוד שדרה. אם המדיניות המעורפלת הייתה עוזרת להרוויח קולות, עוד הייתי מבינה למה זה נותר הבון-טון של הפוליטיקה הישראלית, אבל כשכל המפלגות מקבלות פחות או יותר את אותה כמות מנדטים, לפי 
הסקרים לפחות, למה לא להכריז פשוט על איחוד מפלגות או לחלופין על ריצה כאינדיבידואלים ולפטור אותנו מהקשקשת הזאת, למען השם? 
 

גם ווייז לא עוזרת. צילום מסך


רק בשנה ושמונת החודשים האחרונים ניסיתי להבין על מה המפלגות השונות בקואליציה מתווכחות. רובן המוחלט הכריז על עצמו כעל ״מרכז״ פוליטי עם ״נטייה״ שמאלה או ימינה אבל במרכז. כביכול זה המתכון לממשלה מושלמת, לא? חבורה של אנשים ששותפים פחות או יותר לאותה אידיאולוגיה, חבורה שמוכנה להתפשר, מקשיבה להיגיון ובאופן רשמי לפחות, לא רואה את המציאות הישראלית בשחור-לבן. איך מאווירה הרמונית כזאת של ״מרכז״ הם הצליחו להכניס כזה דם רע מהיום הראשון לכהונה? איפה המרכז? איפה ההכלה והפשרה?


סבא שלי, כמי שלא הצביע בעשר מערכות הבחירות האחרונות ובוודאי היה נוחר בבוז אילו היה שומע חדשות היום, אהב לצפות בדבר האמיתי - WWF. אם כבר מבוגרים שאוהבים ללכת מכות על פי הוראות בימוי מדויקות אז ללכת עם זה עד הסוף וללבוש תחפושות מגוחכות, להתאפר ולתת לקהל את מה שהוא רוצה. אפילו את זה לא קיבלנו. 


בוויכוחים פוליטיים הייתי רוצה לראות דיונים סוערים מלאי תשוקה על רעיונות גדולים, מלחמות בין עולמות הערכים של המפלגות, ריבים על מהפכות ושינוי סדרי עולם - הכל כדי להפוך את חייו של האזרח הישראלי לטובים יותר. מפה לשם קיבלתי דיווח חצי לקוני על פוטש שהיה או לא היה, בלי שבכלל ייתנו לי ליהנות מהפרטים המלוכלכים. אולי פשוט כי אין פרטים מלוכלכים, והסיפור, כמה מאכזב, בכלל לא נוגע לנו, אזרחי ישראל, אלא רק למי שיושב בירושלים ומגדיר את עצמו ״מרכז״. הם לא המרכז. אנחנו המרכז. 


בינתיים רשימת התוצאות של הג׳י-פי-אס ממשיכה להתארך והיא כוללת בעיקר מרכזי קניות (מי היה מאמין שיש כל כך הרבה?), מרכזי שירות (לא הייתי בונה על השירות. אולי אני כבר סתם צינית...) ומרכזים רפואיים (או, עכשיו אתם מדברים!).


אז הגדירו לי, בבקשה, "מרכז", כמה מרכזים פוליטיים מדינה אחת יכולה להכיל? האם לכל אידיאולוגיה עכשיו יש גם מרכז - זאת אומרת: המרכז השמאלי והמרכז הימני? האם יש מרכז מרכזי? אין לי זמן להתעסק בשאלות פילוסופיות, אני צריכה להבין למי אני אמורה לתת את הקול שלי, ובהיעדר מצע אין לי דרך להתמצא במפה הפוליטית הנוכחית. לא סתם קראו לזה מפה. 


עונת הערפילים החלה. בדרך לעבודה, בחמש בבוקר, כשאני עוברת ליד פארק הירקון בתל אביב או באזור מקווה ישראל אני יודעת שגם תוכנת הניווט שלי לא תוכל לעזור לי כשאני מחפשת את דרכי בענן. ערנות היא לא הצד החזק שלי בשעות האלה, אבל זו שאלה של חיים או של טוטאל לוס, ולכן אין ברירה אלא לנסוע על 20 קמ״ש ולחפש את אורות הרכב שמלפני, מאחורי ומצדדי.


הערפילים אמורים להיעלם, באופן אירוני, כשהמפלגות השונות יואילו בטובן לפרסם את המצעים שלהן רק כי אין להן ברירה על פי חוק וייוותרו 45 ימים לבחירות עצמן. אז תהיה זו האחריות שלנו לפעול כבלשים ולחפש את האידיאולוגיה בכל מסמך שכזה, להבין בדיוק את הניואנסים שמבדילים בין המפלגות ולנסות למצוא את מי שבאמת ראוי לקול שלנו ויעשה בו שימוש מוצלח.