אני לא ממש נהנה כשאני מופיע", מודה דני ליטני. ”אני לא שומע כלום, הכל נשמע לי כמו קקפוניה שלמה. בלגן שלם".ליטני (71), יוצר ומוזיקאי בעל זכויות רבות בתרבות הישראלית, חשף לפני כמה שנים את ליקוי השמיעה החמור שממנו הוא סובל. הוא כמעט ולא שומע, נעזר במכשיר שמיעה. במצבו הוא זכאי להשתלת שתל אלקטרוני באוזניו שיאפשר לו לשמוע, אבל הוא חושש שבעקבות הניתוח לא יוכל להופיע ולעשות מוזיקה, אז כל עוד הוא מצליח לסחוב, הוא דוחה את הבלתי נמנע. 

איך מופיעים, איך שרים, בלי לשמוע?

”אני לא יודע, זה גדול ממני. בשירים ישנים הגוף פשוט מרגיש את הוויברציות. בשירים חדשים זה כבר לא עובד. יש לי חמש פריצות דיסק בגב אבל אני מתנועע, פוחד שאנשים יראו, לא רוצה רחמים. אני מופיע עם הדברים הישנים והגוף איכשהו זוכר ומתאים את עצמו כי אני מכיר את השירים האלה, אבל דברים חדשים זה כבר בעייתי. אני גם לא מזייף. כשפחדתי מזה אז זייפתי, אבל עכשיו אני כבר לא מזייף, הרבה מזה בזכות הגיטריסט המופלא שלי והחבר גדי בן אלישע. כבר 20 שנה, הוא כמו בן משפחה".
 

אתה פותח את ההופעה עם השיר ”יחס חם". זה בעצם כל מה שאתה רוצה?

”השיר נכתב לפני יותר מ־30 שנה ומאז ועד היום מה שאני רוצה זה יחס חם. רק שהיום זה נחמד אם אני מקבל אותו, אבל אני יכול להסתדר גם בלי. היום לא אכפת לי מה יגידו אחרים, אני יותר מתעסק עם עצמי".

”הפכתי לציניקן"

אנחנו מנהלים את השיחה סמוך ליום השנה למותו של אריק איינשטיין וליטני מביט מהצד בסיקור התקשורתי ובאירועי ההצדעה. ”מגיע לו רחוב על שמו", הוא אומר. ”אבל אני חושב שהוא היה מקופח קצת בזמן האחרון".
 

בפני הקהל שמגיע להופעותיו הוא יורה צרורות של תובנות מרות אך הומוריסטיות. הוא צוחק על עצמו ועלינו, והקהל נסחף אחריו. ”החיים בארץ הנפלאה הזאת עשו ממני ציניקן", הוא מסביר. ”מפעם לפעם אני לוקח עיתון ומתעצבן, אבל משתדל לא להיות בעניינים. כל החיים הייתי במחאות ועכשיו אין לי צורך בזה. בהופעות אני אומר את שעל לבי בהומור, אבל כעיקרון אני לא קורא  עיתונים ולא רואה חדשות. שום דבר לא השתנה. מה שכתבו אז - טוב גם להיום".
 

אז נבואות החורבן מוגזמות?

”לא נראה לי שיש איזה פתרון פלא. ושלום כבר לא יבוא. לא בזמני, בכל אופן. מי יודע, קראתי שיש איזה אסטרואיד שמתקרב לכדור הארץ, אולי הוא סוף סוף יפגע וכולנו נהפוך לקופים ונתחיל הכל מהתחלה. נראה לי שזה יכול להיות פתרון. אבל זה חצי בצחוק".
 

מה מטריד אותך היום?

”מטריד אותי מצב הבריאות שלי. אני צריך לעבור ניתוח בברך ויש לי פריצות דיסק. את בעיות המדינה לא אני אפתור".
 

מתי החלו הבעיות הבריאותיות שלך?

”יש בעיות שהיו תמיד ויש בעיות של גיל. זה מגביל אבל אני אעבור ניתוח בברך, שם יש לי מניסקוס קרוע. יש לי את זה כבר 20 שנה".
 

במהלך הקריירה הארוכה שלו, שנמשכת כבר מעל ארבעה עשורים, ליטני כתב והלחין קלאסיקות רבות, בהן ”משבר אמון", "ציפ ציפ מעל הרציף", "ולא היה בינינו אלא זוהר" ועוד, עבד עם אמנים רבים, בהם יהונתן גפן, יהודית רביץ ומיקי גבריאלוב, לקח חלק בהפקות ובאלבומים רבים וזכה לכינוי ”מלך הבלוז הישראלי". ”אני לא מלך ולא נסיך", הוא אומר היום. ”אני בן אדם פשוט שכותב שירים".
 

הייתה לך תקופה זוהרת, שכחת?

”כן, אני גם שוכח דברים, זה חלק מהגיל. אבל לפעמים אני נזכר בדברים ישנים מאוד, זה חלק ממה שהגיל עושה. אני שוכח מה קרה אתמול אבל נזכר במה שהיה כשהייתי ילד".
 

בהופעה אתה מספר שאתה לא שייך לברנז‘ה המוזיקלית. שאתה לא אוהב קליקות.

”נכון, אני לא אוהב את הדבר הזה שנקרא קליקות. אני בכלל לא מצוי בקליקות היום, אני בקושי מכיר את הזמרים היום, לא שומע ולא מכיר".
 

מה אתה אומר על פרשיית עמיר בניון והשיר שלו על אחמד?

”לא יודע במה מדובר. נכנסתי לפייסבוק וקראתי שמקללים אותו ואני בכלל לא יודע מה הוא אמר".
 

הוא כתב שיר נגד ערבים.

”באמת? חשבתי דווקא שהוא שמאלן ובגלל זה כולם יוצאים נגדו. מה, אני השמאלן האחרון? הם מתחבאים כל השאר, אבל הם ייצאו מהחורים בסוף. יום אחד. אבל לא בתקופה שאני חי, בכל אופן. אבל גם הימנים מבינים שמלחמה היא לא הפתרון".
 

גם מדיבורים לא יוצא כלום.

”בגלל שצריך אנשים אחרים שידברו ולא ראש הממשלה שעייף מכל הקדנציות".

משבר אמון 

בגיל שבו רוב האנשים יוצאים לפנסיה, ובמצב בריאותי שבו רוב האנשים מרותקים לבית, ליטני ממשיך לעבוד. כותב, מקליט ומופיע (הערב, חמישי, יופיע בהבימה בתל אביב בשעה 21:00) בניגוד לרבים מבני גילו המשכימים קום, שעות הערות והשינה שלו נותרו זהים לימי הרוק'נרול. ”אני ישן ביום וער בלילה", הוא מספר. ”ככה זה משנת  85‘. השעון הביולוגי שלי הפוך".
 

ומה אתה עושה בלילות?

”אני רואה טלוויזיה. פעמיים בשבוע יש לי פגישה עם פרלמנט חברים. פעם בשבוע אני משחק באולינג בליגה של הבן שלי. פעם הייתי אחד האלופים, היום אני סתם חארטה, במקום להתיישב על כיסא גלגלים אני משחק. בשאר הזמן אני רואה טלוויזיה ומגרד את הביצים".
 

לפני שנתיים הוציא שיר שכתב לו קובי לוריא, ונקרא ”הפרעת קשב", שמתאר את מצבו. ”כבר לא שומע חדשות / לא הכפשות, לא הכחשות / אין לי מושג ירוק מה מתרחש / לא איך פוליטיקאי מיקרובּ / מוכר הכל - רק תן לו ג'ובּ / תודה לאל, אני חירש". 
 

יכול להיות שיש איזו נחמה בלהיות חירש?

”למוזיקאי חירש אין נחמה אבל אני מנסה למצוא בזה את הקטע המצחיק. אין נחמה, זה החיים שלי שנלקחו. לא יודע מה יש להוא שבשמיים נגדי. אמרתי פעם שיש כאלה שהיו מתאבדים אבל יש לי ארבעה ילדים, לא מאותה אישה, ויש לי גם נכדים".
 

וזה מה ששומר על השפיות?

”כן. גם זה".
 

אפשר להניח שגם שיר חדש מפיח חיים, לא?

”לא יודע. את השירים הקלטתי שורה שורה, כששרו לי באוזן. יש שיר אחד שכתבתי לו מילים ומנגינה. זה היה מזמן, זה היה שיר מוזמן לאגודת הקרדיולוגים, שנקרא ’השומר הקטן של חיינו‘. זה קתרזיס, הגוף מתעלה על עצמו. אני לא יודע לעשות דבר אחר. בהופעה אני ממש לא נהנה. אני שומע הכל בבלגן, הכל רעש ובלגן. עד כדי כך שאם ישימו שיר שלי לא אזהה אותו אלא אם אתפוס איזו מילה משיר שאני מכיר".
 

אז למה אתה ממשיך להופיע?

”כי אני נהנה מהקהל".
 

אתה שומע אותו?

”אני לא שומע אותו אבל את מחיאות הכפיים אני שומע ואת זה שהם אוהבים אני רואה, וזה נותן לי הרבה סיפוק". 
 

כאמור, הוא מועמד לשתל באוזן בסל הבריאות, אבל בינתיים הוא לא ממהר לעשות את זה. ”קודחים לך בראש, מכניסים לך אלקטרודות ומחברים לעצבים של השמיעה ואז שומעים דרך חשב",  הוא מסביר. ”אני לא עושה את זה בינתיים כי הרופאים לא יודעים מה יהיה אז עם העניין של לעשות מוזיקה. היום אני עוד מופיע, אז אני מחכה, אבל יכול להיות שלא תהיה ברירה, ואעשה שתל. בינתיים אני מופיע ואם יש סאונד ממש טוב, יכול להיות שגם אהנה. אני מחכה בקוצר רוח לכל הופעה".
 

אתה יכול לתאר לעצמך חיים בלי מוזיקה?

”כבר חמש שנים לא שמעתי מוזיקה. אני לא יודע מה הולך בשוק. זה לקח לי חתיכה מאוד גדולה מהחיים או את שמחת החיים, אבל למזלי ניחנתי בחוש הומור ואני רואה את הדברים המצחיקים ואת השטויות. אין כמו שטויות. כל מה שבא לי בראש אני יורה החוצה".

אומרים שאלוהים מעמיד בניסיון את מי שיכול לעמוד בו.

”צריך להאמין באלוהים כדי להגיד את זה, ואני לא בטוח שהוא קיים. היו רגעים שכעסתי על אלוהים, כעסתי גם על עצמי, שהייתי ברוק'נרול ובבלוזים ברעשים כאלה שדפקו את האוזניים. פעם הלכתי למקובל, מישהי שיכנעה אותי, ואחרי זה באו כל הצרות של החיים שלי. אז טלפנתי אליו ושאלתי מה זה כל הצרות שבאו מאז שהוא הביא לי איזה קמע. הוא אמר לי ’אלוהים העמיד אותך בניסיון‘. אלוהים לא העמיד אותי בניסיון 60 שנה, ועכשיו הוא נזכר בי, כשהלכתי למקובל? בגלל זה אפילו איבדתי ילד, שמת בפגייה לפני שנים".
 

ילד שנולד לך מאשתך הנוכחית, ענת?

”כן. והיו עוד כל מיני צרות שבאו לי. עד שנפטרתי מהקמע שהוא נתן לי. נתתי אותו בבית כנסת כי לא זורקים קמעות".
 

אז אתה כן אדם מאמין. 

”כשהבן שלך עומד למות ואומרים לך לשים לו מתחת לכרית ספר תורה, אתה אומר ’שימו אפילו חמישה חומשים‘. במצבים כאלה אתה מאמין בהכל. אני לא מאמין באלוהים או באדם, אני מאמין בבעלי חיים ומגדל 30 חתולים וכלב.