“ככל שהכחול מעמיק יותר, כן מרבה הוא יותר לקרוא את האדם אל האינסוף, לעורר בו כיסופים לטהור, ולבסוף לעל־חושני”(וסילי קנדינסקי)

לגדול בלי אמא. בלי הידיים החמות. בלי הגוף הבטוח. בלי הנשיקות. בלי הליטופים. בלי הרוך שכל ילד זקוק לו. וכל מה שנותר לך, אחרי שהיא עזבה אותך לאנחות, הוא לחשוב עליה. להתגעגע אליה. לקרוא לה שוב ושוב רק כדי להתאכזב פעם אחר פעם. היא לא תחזור. ואתה תמשיך לא להבין. לאן היא נעלמה. ומדוע נטשה אותי. את הכמיהה, את הייאוש, את הכאב שאינו מרפה, הוא השקיע בציוריו מלאי העוצמה, בעבודותיו שהקנו לו שם עולמי. אבל וסילי קנדינסקי היה ילד נטוש הרבה לפני שהיה צייר מוערך.

בגיל שלוש נסע עם אמו ואביו לאיטליה. לא ברור מה קרה שם, מה נפרם, סביר להניח שזה התחיל קודם לכן, אבל הקרע בין הוריו היה בלתי ניתן לאיחוי וכעבור מספר חודשים הם התגרשו. בגיל חמש נאלץ לעבור לגור אצל דודתו. הטראומה, אפשר לנחש, הייתה קשה וצילקה את לבו לעד. לפני 70 שנה בדיוק הוא נפטר, אבל משהו בלבות עוד הרבה לפני כן. קנדינסקי נולד בשלהי  1866 בעיצמו מו של החורף המוסקבאי העז, אך גדל עם אביו ודודתו בעיר הנמל אודסה שלו חוף הים השחור.

נטישתה של אמו ריסקה אותו מבפנים והוא נאלץ לשרוד רגשית כדי להמשיך בחייו. את המפלט מצא במוזיקה, בצבעים ובכנסיות. הוא ניגן בצ'לו ובפסנתר, למד ציור, וכשהביט בפה פעור בכנסיות מלאות ההוד וההדר שבעיר, הרגיש כאילו הן בולעות אותו. כל החוויות המעצבות הללו יתמקמו כעבור שנים בציורים של יערות כהים ואפלים מהעבר האחד, אך גם, מצד שני, שאיפה להרמוניה ולסדר, בניסיון, אולי נואש, לשקם את העולם הפנימי של אותו ילד אומלל. כשווסילי התבגר הוא לא בחר באמנות אלא שאף להסתדר בחיים ולמד משפטים וכלכלה באוניברסיטת מוסקבה. הוא הפך למרצה מצליח למשפטים ואף הוצעה לו משרה של פרופסור באוניברסיטת טרטו. ב-1892, בגיל 26, גם התחתן עם דודניתו  אנה קימיאקינה.

הצבע הכחול

הכל היה, לכאורה, נינוח וברור ומובן מאליו. אך קנדינסקי, שתמיד התעניין באמנות, לא מימש את האהבה הישנה, לא יכול היה יותר לעשות שקר בנפשו. בגיל 29 ביקר בצרפת בתערוכה של הצייר האימפרסיוניסטי קלוד מונה, חווה טלטלה עזה והחליט שחייו עד כה מיצו את עצמם. התשוקה גברה על ההיגיון, האהבה ניצחה את המעשיות, הוא זנח את הקריירה המשפטית ובחר בציור. קנדינסקי עבר לגרמניה. באקדמיה לאמנויות יפות במינכן למד ציור, רישום ואנטומיה אצל האמנים אנטון אזבה ופרנץ וון שטוק.

באותן שנים שחתמו את המאה ה-19, בואכה המאה ה-20 , הושפע מהתנועה האקספרסיוניסטית. והרי אין פלא בכך, בבסיס האקספרסיוניזם נמו צאת ההבעה, כלומר האקספרס, של רגשות עזים ותחושות פנימיות, המנוסחים באמצעות משיכות מכחול אגרסיביות, משום שהאמן מבקש להוציא את כאביו אל החוץ, אל הבד, דרך צבעים כהים המו שקפים את האפלה שבנשמה. וסילי הגיע להבשלה רגשית ויצירתית ויכול היה להרשות לעצמו לבטא את מה שצבר והדחיק עם השנים.

קנדינסקי. צילום: ויקיפדיה

ללא פחד ובעוצמה רבה, נתן לעצמו דרור ולא עסק בבני אדם או בחפצים אלא באווירה. ציוריו היו מופשטים, ללא דמויות (אלא אם היו מטושטשות), בלתי ריאליסטיים. הוא גם טרח לכתוב מאמרי הגות בנושא. והיה גם העניין הזה עם הצבע הכחול. בגיל 37, ב-1903, השלים את עבודתו "הפרש הכחול". אחר כך התחבר לקבוו צה המוסקבאית "הוורד הכחול". בהמשך, אחרי מסעות ברחבי היבשת, יצייר את "ההר הכחול". זה קרה ב-1908, בגרמניה, בגלל האהבה. קנדינסקי לימד אמנות והתאהב בתלמידתו המצטיינת גבריאלה מינטר.

הרומן היה סוער והקשר התהדק. קנדינסקי התגרש מאשתו. הוא ואהובתו יצאו לנפוש במורנאו, עיירה קסומה למרגלות האלפים, מדרום למינכן. אחר כך, בהחלט אפשר להבין אותם, בחרו להתגורר שם בקביעות. לווילה שבה גרו קראו "הווילה של הרוסים" והיא הפכה אבן שואבת לאמנים ולקבוצת "הפרש הכחול", שגם הוציאה מעין מניפסט באותו שם וארגנה תערוכות בעיר הסמוכה, מינכן. כן, שוב כחול. איך אפשר בלי הכחול הזה? הכחול הזה שמבטא געגועים. חזרנו אל הגעגועים. קודם לאמא. וכעת לאישה.

קווים ונקודות לדמותו

“תהי עינו הפקוחה של האמן מכוונת כלפי חייו הפנימיים ואוזנו נטויה תמיד לקול ההכרחיות הפנימית"(קנדינסקי)

האידיליה נמשכה מספר שנים. קנדינסקי היה חופשי ומאושר ומאוהב. ב-1910 החל לצייר ציורים מופשטים באמת. הוא חקר את התודעה והושפע משלל סגנונות, ובהם הפוביזם, הארט נובו והפוסט־אימפרסיוניזם. אלא שאז, בקיץ הנורא של 1914, פרצה המלחמה הגדולה, מלחמת העולם הראשונה, והכל התפרק, או ליתר דיוק, התנפץ לרסיסים. האמנים נפוצו לכל עבר. שניים מהם יתגייסו וימצאו את מותם. קנדינסקי ישוב למולדתו. אהובתו נותרה מאחור. אך הוא לא יישאר בודד עוד זמן רב.

נינה אנדריבסקיה, סטודנטית מוסקבאית להיסטוריה ולפילוסופיה, טלפנה יום אחד לאמן שבו התעניינה. קנדינסקי, הרגיש לצלילים, הלך שבי אחרי קולה. הוא התאהב באהבת חייו עוד לפני שראה אותה וכתב בצבעי מים, מיד אחרי השיחה, "לקול לא ידוע". אחר כך ייפגשו, יתאהבו ויינשאו בפברואר 1917. נינה הייתה רק בת 17 ; וסילי הממושקף, המעונב, שיערו עשוי, היה כבן 50. אבל האהבה ניצחה והם יישארו יחד כמעט 30 שנים, עד יום מותו. כשמינטר, האהובה שנותרה מאחור, תשמע על כך, היא תפסיק לצייר.

בתום כמה שנות אבל תשוב אל הבית ואל הבד. לווסילי ולנינה נולד ילד, אך הוא מת באופן טראגי בגיל שלוש. קנדינסקי, שעמל במשך שלוש שנים על תוכנית לימודים לבתי ספר לאמנות ברוסיה, מאס בשלטון הבולשביקי וחזר ללמד בגרמניה, שנשטפה בראשית שנות ה-20 בזרם הבאוהאוס. אלה היו שנים פוריות במיוחד. הוא לא רק לימד וצייר אלא גם חיבר מחזות לתיאטרון וכתב שירים. המוזיקה הייתה ונותרה ההשפעה העצומה על הדרך שבה ביטא את עצמו באמצעות הציור.

ב-1933, כשהאפלה השתלטה על גרמניה, עקר לצרפת. ארבע שנים אחר כך יציגו הנאצים חלק מעבודותיו בתערוכת "האמנות המנוונת", רק כדי להעלותן באש אחר כך. אבל קנדינסקי נותר חופשי, הרחק מאותה תופת. אף על פי שנאלץ לגור בדירה קטנה, שבתוכה היה גם הסטודיו שלו, הוא המשיך ליצור עד ימיו האחרונים. קווים ונקודות, מוסיקה ורכות, צבעים עזים וסוסים דוהרים, יפהפיות רוסיות ויערות שחורים - הכל התערבב ונע לו מתוך עולמו הפנימי של קנדינסקי אל בד הציור החיצוני.

את עבודותיו אפשר לכנות, בפשטות, "חיים". על הרגשות, התנועות, הכאבים, השמחה, הפחד והאימה, הנוגעים ומזינים זה את זו ואלה את אלה. או שמא זהו החופש להביע, לומר, לשיר ולכתוב. בכל דרך שהיא שתיגע בנו. וקנדינסקי, שהושפע מגתה, וגנר, שנברג, נגע בנו. ובהם. ובכל מי שצופה עד היום ביצירותיו המפעימות שמשדרות רוחניות אך גם גשמיות. חייו אומנם הסתיימו ב־ 1944, עוד לפני שהמלחמה הגדולה השנייה נגמרה, אך הם מהדהדים עד היום ברחבי העולם, בכל גלריה או מוזיאון שמכבד את עצמו. ומכבד גם אותנו. קנדינסקי ניסה לומר לנו משהו על עצמו, כדי שנלמד משהו על עצמנו. נדמה לי שגם הצליח.