את שירי הילדים שלה כולם הכירו. עדיין מכירים. "דני גיבור" ("פרח נתתי לנורית"), "הבובה זהבה", "נתפייסה", "הסבון בכה מאוד" ועוד ועוד. יצירותיה של מרים ילן-שטקליס הפכו אותה לאחת מסופרות הילדים האהובות בישראל, וגם לכלת פרס ישראל הראשונה לספרות ילדים. אבל חייה האישיים היו תמיד תעלומה.


ידוע שהיא הייתה נשואה לפרה-היסטוריון משה שטקליס, שעזב אותה לטובת המאיירת בינה גבירץ, אשר איירה את ספרה של שטקליס "אצו רצו גמדים". "ומאז", מספרת ויקיפדיה, "היא חייתה לבדה". התפיסה הרווחת הייתה תמיד שמדובר באישה ערירית, אפילו מעט תמהונית, שהעבירה את חייה האפורים
בבדידות בדירתה הקטנה שבשכונת רחביה הירושלמית, ועבדה כל השנים כספרנית בבית הספרים הלאומי בעיר.


אלא שהאמת הייתה מורכבת וצבעונית הרבה יותר. במסגרת הסדרה "אור של כוכבים", המשודרת ברצועת הילדים והנוער של הערוץ הראשון ומוקדשת ליוצרים גדולים שכבר אינם איתנו, ישודר השבוע פרק מיוחד על שטקליס (שלישי, 18:30), ובו נחשפת משפחתה, לצד סיפורים רבים לא מוכרים על המשוררת. מתברר שמרים ילן-שטקליס נהנתה ממשפחה חמה ותומכת, שליוותה אותה תמיד. היא גם קיימה קשרים רבים עם דמויות מגוונות ומפתיעות
כמו רפול ושמוליק קראוס. אז הנה כמה זוויות מפתיעות על חייה של מי שכונתה במשפחתה "דודה מירה".

מי את, נורית?

ילן-שטקליס נולדה בשנת 1900 באוקראינה. אביה היה פעיל ציוני נלהב, שאף ישב בכלא האוקראיני בגלל פעילותו המחתרתית ושימש כשליחו המיוחד של הרצל. היה לה אח גדול בשם שמואל ("מולה") ואח קטן בשם עמנואל ("מנולי"). המשפחה עלתה לארץ ישראל בסביבות 1920, ומרים התיישבה בירושלים. בתחילה כתבה סיפורים ושירים למבוגרים. רק בגיל 34 החלה לכתוב לילדים. תחילה ב"דבר לילדים", ובהמשך כתבה ספרים פופולריים מאוד. היא נישאה בגיל 29, התגרשה עשור לאחר מכן, זכתה בפרס ישראל בגיל 56 ונפטרה בגיל 83. 

שני אחיה של מרים קבעו את מושבם בחיפה. לשמואל היו שתי בנות - רותי והדסה, שכבר נפטרה. עמנואל החרה החזיק אחריו, עם הילדות נורית ויעל. ואם השמות הללו נשמעים לכם מוכרים משיריה של שטקליס, זה כמובן לא במקרה. וגם לא פשוט, כפי שנגלה מיד. "הדסה הקטנה" מככבת בשיר "הסבון בכה מאוד", שם היא מסתתרת בפינה. את רותי פגשנו כילדה המזניחה את בובתה אלישבע מה נחמדת. בנה של רותי, גור, עשה את דרכו ל"שיר בוקר לגורי". אלישבע עצמה, הבובה הפיסחת והקירחת, נקראה על שם בת של רופאת משפחה ירושלמית, שהייתה ידידתה של שטקליס. והייתה כמובן נורית, הילדה שזרקה את התפוח שהילד דני נתן לה, וגם פחדה מהחושך בשיר "הבובה זהבה", אשר קרויה על שם האחיינית של שטקליס. 

המשוררת עצמה טענה שהיא שואבת את השמות מסביבתה הקרובה, אבל שאין כל קשר מהותי בינן לבין הדמויות האמיתיות. אלא שלא כולם השתכנעו מההסבר. "נורית לא אהבה הרבה שנים את השירים עם שמה", מספרת יעל בן משה, אחותה של נורית ואחייניתה של שטקליס. "הרגיז אותה במיוחד השיר 'הבובה זהבה', כי היא יצאה ממנו פחדנית שמפחדת מהחושך, ונורית הייתה אמיצה מאוד".

שאבה את שמות מהסביבה הקרובה. ילן-שטקליס. צילום: מהאלבום הפרטי

מכאן, הסיפור עוד הסתבך. אחרי פטירתה של המשוררת טענה אישה בשם נורית רייכמן, שהוריה היו ידידים של מרים, שהיא נורית המקורית. היא הועלתה לשידור בגלי צה"ל יחד עם נורית האחיינית, שכבר הייתה בראשיתה של מחלת האלצהיימר, ולכן הגיבה בחריפות ובתוקפנות והחלה להאשים את רייכמן בבדיית הסיפור.

מספר שנים קודם לכן השם נורית דווקא תרם ליצירת רגע יפה בדברי ימי המשפחה. השחקנית נועה גולדברג ("בלוז לחופש הגדול"), היום רוזן, יצאה לדייט עם בחור שלא הכירה. "לא היו לי הרבה ציפיות מהפגישה", היא משחזרת, "הוא בטח יספר לי איזה נהדר הוא, וכמה הוא מוכשר ואז ינסה לדוג אותי. להפתעתי, הוא לא דיבר על עצמו בכלל אלא על סבא שלו, עמנואל, ועל אחותו של הסבא - מרים ילן. זה מיד עניין אותי. בסוף השיחה הוא שאל אם אני מכירה את השיר 'דני גיבור', עניתי שכן, ואז הוא אמר - 'נורית מהשיר היא אמא שלי'. בעצם הוא עשה לי תרגיל מלוכלך. ההפך מהציפיות שלי. הוא כבש את לבי דרך השיר של שטקליס. אחרי שכבר יצאנו, עמדתי לפגוש את אמא שלו. קצת חששתי. חשבתי שאם בתור ילדה היא כבר הייתה כזו ביצ'ית - זורקת את התפוח של דני וכל התגלתה כאישה מקסימה וחמות נהדרת. אבל גם לי היא סיפרה שהיה לה קשה עם החיבור לנורית מהשיר".

פנטזיונרית

בזאת לא תמו ההקשרים שבין שירי שטקליס לבין קורות משפחתה. רוזן עצמה מעלה כיום מופע משיריה של שטקליס, והיא אף קראה לאחד מילדיה גורי, ורק אחר כך גילתה את גורי מהשיר שכתבה מרים. בנה הבכור של נועה, לולי רוזן, הוא משורר מגיל צעיר מאוד. בדומה לשירים של קרובת משפחתו המפורסמת, אמא נועה מעידה שגם אצלו יש הרבה כאב ורגישות, אם כי היא מדגישה שהיו לו חיים נוחים וטובים, שלכאורה לא היו אמורים
להעלות נושאים כאלה בכתיבתו.

מה שמוביל לנקודה חשובה מאוד ביצירתה של שטקליס. שירי הילדים שלה, וגם הסיפורים למבוגרים, משרטטים הרבה כאב, פגיעות ורגישות. לאחרונה הועלתה הסברה ששטקליס חוותה בצעירותה פגיעה מינית שהביאה לכך. נועה רוזן מביאה את בנה כדוגמה לכך שמשורר "הוא צינור", כהגדרתה, שיכול
לבטא כאב ופגיעה גם מבלי שחווה זאת על בשרו.

יעל בן משה, האחיינית, דווקא אינה שוללת את התיאוריה. "מתוך קריאה בסיפורי המבוגרים שלה די ברור שקרה שם משהו", היא אומרת. "בסיפור שלה 'השקר' היא מספרת על מישהו שהציל אותה מתקיפה, והואשם בזה שהוא הרג את התוקף שלה. זה נשמע מאוד אותנטי. משהו שיכול היה לקרות. מצד שני, אולי גם היה סיפור כזה והיא שמעה עליו בחצי אוזן, ואז נצרה אותו בלבה. אבא שלי תמיד אמר שמירה היא פנטזיונרית. לא כל מה שהיא מספרת באמת קרה".

בן משה. צילום: מהאלבום המשפחתי

מה שבטוח הוא, שמרים הייתה אישה רגישה במיוחד. וכך גם התייחסו אליה במשפחה. בתערובת של הערצה, אהבה ודאגה, כמו לילדה, לעתים קצת חסרת אונים. "היא התייתמה מאמה כבר בגיל 16", בן משה מדגימה, "ובכל זאת היתמות הייתה ונשארה נושא מרכזי בחייה. היא הציגה את עצמה כיתומה. לא גרושה ולא כלום. אבי לא הרגיש ככה. הוא התגעגע לאמא שלו כמובן, אבל המשיך הלאה. היא נשארה עם הבדידות. מרים גם הייתה אישה חולה, סבלה ממחלת מעיים כרונית ותמיד דאגו לבריאותה. וגם היה משהו דרמטי בהתנהגות היומיומית שלה. אם משהו לא היה מסתדר כראוי, זה היה אסון מבחינתה. אישה מאוד רגישה ופגיעה. ברמה של עלבונות גדולים. אם הייתה מזמינה אליה ולא יכלו לבוא, הייתה נעלבת. מצד שני, היה לה לב ענקי. היא הייתה מאמצת את כל האנשים שהכירה, מחיילים ועד עובד במכולת, וגם הייתה לה היכולת לסלוח. בדירה שלה היה תלוי אהיל, שציירה אותו גבירץ, האישה שבעלה של מירה עזב אותה למענה".

יעל, שנולדה אחרי שמרים כבר כתבה את מרבית שיריה המוכרים, הרגישה תמיד קרובה אליה במיוחד. "כשהייתי קטנה, נורא סקרן אותי למה אין לה ילדים", היא מספרת. "חקרתי אתההורים והבנתי שהיא לא אלמנה. אמרתי לה 'את לא אלמנה, את עלומה'. היא מאוד התרגשה מזה. הבינה שיש לה מין בת כזו. שאנחנו חברות".

איך אישה שלא היו לה ילדים כל כך קלעה לנפש הילדים?
"היא הבינה את המהות של להיפגע ממשהו שהמבוגר לא מתייחס אליו. מירה לא הייתה ילדותית, אלא ילדית. שמרה את נפש הילד שלה. בשיר 'האונייה', כשהילד אומר 'אינני דני אלא רב חובל אני', זה קורה לכל ילד שמשחק משחקי דמיון, והמבוגר מבטל אותו. היא הבינה את הפגיעה וגם ידעה מה הוא עובר".

שטקליס עצמה טענה תמיד שאין אצלה חלוקה בין יצירות לילדים ולמבוגרים. זה היה אולי סוד הצלחתה בקרב ילדים, אבל גם הסיבה לכך שלא זכתה להערכה דומה על היצירות שכתבה למבוגרים. בשנת 1978 היא הוציאה באופן עצמאי את הספר "חיים ומילים", שכלל קובץ מסיפוריה ושיריה למבוגרים ולא זכה להכרה רחבה. אחת הסיבות לכך הייתה אולי הפרפקציוניזם של שטקליס, שהייתה נוסעת בעצמה לבית הדפוס, כדי לוודא שצבע הפונט הוא בדיוק כמו בחזונה, ולא הסכימה שהוצאות ספרים יערכו ויקצרו את סיפוריה.

הספר הזה, אגב, הביא לתביעה משפטית של בעלי בית הדפוס הירושלמי נגד שטקליס, אשר איימה לגזול חלק ניכר מכספה של המשוררת, מה שהדאיג מאוד את משפחתה. בדיוק כפי שהתרומות ההולכות וגוברות שלה לקרן ליב"י הטרידו אותם. בן משה מספרת שהחשש היה ששטקליס תישאר חסרת כל, אבל היא לא הפסיקה לתרום. אגב, בצוואתה הורתה שאחוז מסוים מתמלוגי שיריה יופרש לטובת קניית ספרים עבור ילדי פריפריה. 


אחוז מתמלוגי שיריה מועבר לילדי הפריפריה. שטקליס מקריאה סיפור לתלמידים. צילום: מהאלבום המשפחתי


המשוררת אהבה את צה"ל אהבה עזה, כפי שמדגים הסיפור הבא. "בעלי נפצע במלחמת יום כיפור", משחזרת בן משה, "מירה רצתה לבקר אותו. הזמנתי אותה להדסה עין כרם. עלינו למחלקה, ושם אני רואה שהביאו את כל החיילים לחדר אחד, ויוסי ידין השחקן עומד וקורא שיר. כשהוא סיים, הוא הסתובב ואמר פתאום 'אתם לא מבינים מי נמצאת פה'. מרוב התרגשות הוא הרים אותה על הידיים. היא הייתה קטנה ושבירה. נשברה לה צלע. ואז הוא אמר 'עכשיו, אני זז הצדה בשבילך'. מירה הקריאה לחיילים שיר בן כמה עמודים, בעל פה, והיה שקט מוחלט. הם היו מהופנטים".

שטקליס פיתחה בערוב ימיה קשרים טובים עם הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן. "רפול בא אליה הביתה ואז הם התחילו להתכתב", מספרת בן משה. "בעיתון 'במחנה' יצאה כתבה עם הכותרת 'רפול יקירי, מרים ידידתי'". לשטקליס הייתה, ככל הנראה, חיבה מיוחדת לגברים חזקים ומחוספסים, כמו רפול ושמוליק קראוס (ראו מסגרת). האם היו לה גם אהבות, אחרי גירושיה? לא ברור. אם כי יצירתה למבוגרים כללה גם שירי אהבה. בכל זאת, מאחורי המיתוס שכנה דמות אמיתית, בשר ודם. "השיר שאני הכי אוהבת הוא 'אחותי'", אומרת נועה רוזן. "היא קוראת לכל הנשים שעברו התעללות, ששולחות את הילד להיהרג במלחמות, שמוכרות את גופן עבור סם, ואומרת להן - הנשק שלנו הוא אהבה. אלוהי כל האמהות. בסופו של דבר, אחרי כל שירי הילדים, והאגדות והגמדים, היא הייתה קודם כל אישה".

כשמרים פגשה את שמוליק

אחד הקשרים הממושכים והמפתיעים ביותר של שטקליס היה עם המוזיקאי שמוליק קראוס, שהוציא עם ג'וזי כץ אלבום שלם משירי הילדים שלה. הקשר נוצר כשקראוס הלחין את "הבובה זהבה" ללהקת החלונות הגבוהים.

"כשמירה 
שמעה את השיר, היא אמרה 'קרה דבר בחיי'", מספרת אחייניתה יעל בן משה. "היא הרגישה ששמוליק הבין בדיוק למה היא התכוונה במילים. היא הייתה מאושרת כמו ילדה קטנה. אני זוכרת את ההתלהבות שלה. מאותו רגע נוצרה ידידות עמוקה, גם עם ג'וזי כץ. כשמירה הבינה ששמוליק מסוכן, היא הזמינה את ג'וזי אליה הביתה. אבל היא תמיד אהבה אותו".


שמוליק קראוס. צילום: אלוני מור

"כשלשמוליק 
היה משפט, הוא הסתבך עם כלי נשק או משהו, מירה הגיעה לבית המשפט כעדת אופי. היא עלתה על דוכן העדים, ואז השופט אמר 'מי אני מול מרים ילן-שטקליס? אם היא אומרת, היא צודקת'. וככה שמוליק שוחרר. פעם, כשהוא היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש, היא ביקשה מבעלי שיבוא לעזור לה להפוך את שמוליק במיטה, שלא יהיו לו פצעי לחץ. גם שמוליק אהב אותה. בסוף ימיה היא אושפזה בבית חולים פלימן בחיפה. כל יום ב־ 17:00 , הייתי לוקחת אותה בכיסא גלגלים לעמדת האחיות, כי שמוליק היה מתקשר. הוא שלח לה זרי פרחים וממש ביקש שייתנו לו לקחת אותה אליו הביתה, במקום שתהיה בבית אבות. הוא ממש האמין שהיא אמא שלו".