יהודית בן יעקב נפרדה החודש ממאזיני תוכנית הרדיו שלה, "כאן, שם ובכל מקום" אחרי 35 שנות שידור. באולפן, שאליו הוזמנו רבים ממעריציה, הייתה התרגשות עזה. גם בן יעקב בכתה, לא רק מאזיניה. אני הרגשתי דפיקות לב מואצות. יש אירועים שבהם מוגדר לך, בבהירות אכזרית, הזמן החולף. העובדה שכל הדברים הם בני חלוף. 


"כאן, שם ובכל מקום" ליוותה אותי ברוב חיי הבוגרים. מגיל 15, למען דיוק. 1979 היתה שנה מכריעה בחיי. מסובך ומורכב להתחיל ולהסביר מדוע, אבל אני בכל זאת אנסה, כי יש כל-כך הרבה עובדות קטנטנות, המון פרטים, בולים, מכתבים, ספרים, צלילים, מילים, תמונות וסרטים. איזה סרטים. "הנוסע השמיני" של רידלי סקוט, "אפוקליפסה עכשיו" של פרנסיס פורד קופולה, "קרמר נגד קרמר" עם דסטין הופמן ומריל סטריפ. ו"מנהטן" של וודי אלן, בכיכובה של סטריפ.  


אני חייב להסביר. לא מדובר בנוסטלגיה. 1979 לא היתה שנה שנעים לי להתרפק עליה. לא ולא. היא היתה שנה קשה ולא פשוטה. לא היה לי כסף ולא היתה לי חברה, לא היו פינוקים ולא סקס, הייתי תלמיד רע ולא היתה לי שום תחושה שמשהו יקרה, מתישהו. חוץ מזה, חצי מאותה השנה אמא שלי היתה בהריון. בגיל 16 עמדתי לקבל אח. זה לא קרה. אמא היתה חולה. עברה ניתוח. העובר מת. הבית שקע בתחושת עמימות וכאב קהה, לא דיברנו על מה שקרה ועל מה שלא קרה. אמא המשיכה לבשל מדי יום אורז פרסי ולשיר עם הרדיו. אחותי, בת השמונה, שיחקה עם בובות, רקדה בלט, ראתה "טלפלא" ולא ידעה מכלום. אבא עבד בשתי משרות שונות וחזר מאוחר, ואני הלכתי בבוקר לתיכון, ומשעות הצהריים הסתגרתי בחדר עם הבעיות והתקליטים שלי. היו צרות בבית הספר. ציונים רעים ואיומים בהדחה. עבדתי קצת אחר הצהריים, כדי שיהיה כסף לקנות תקליטים. אימצתי בברכה כל עבודה - שטיפת מכוניות, מכירת תמונות שמן מדלת לדלת וחלוקת ברושורים לבתים.

ושמעתי רדיו. כל הזמן שמעתי רדיו. ובימי שישי אחר הצהריים התמסרתי והתמכרתי לקול המנחם של יהודית בן יעקב, לשירים שערכה לה דליה הלר ולאות הפתיחה של חוזה פליסיאנו. ככה זה, כשאתה בן 16, בלי כסף, בלי חברה, גר בפרברים שלא קורה בהם כלום, ועבור רוב המורים בבית הספר אתה לגמרי שקוף. שדרנית רדיו ושירים נפלאים הם הנחמה. המילוט. 

"כאן שם ובכל מקום" פתחה את השער לטעימות מרוב התקליטים הגדולים של הזמן ההוא. "ארוחת בוקר באמריקה" של סופרטרמפ, "הראשון" של ריקי לי ג'ונס ו"רגאטה דה בלאנק" של להקת פוליס, ואן מוריסון וג'ו ג'קסון. כמעט כל שבועיים יצא תקליט משמעותי, פורץ דרך, חשוב בדרכו.

פתחה את השער לתקליטים הגדולים. בן יעקב


כך, למשל, ב-2 ביולי, תחילת החופש הגדול של 1979, יצא לחנויות התקליט של ניל יאנג " Rust Never Sleeps", ובתוכנית שודר שיר שקט ואקוסטי, שהיה סמל ומשל לפחד של יאנג מהזמן החולף והשחיקה הגוברת. ובהמשך, יהודית בן יעקב דיברה על שני סרטים עם ג'יין פונדה, "הפרש החשמלי" ו"הסינדרום הסיני", על "תוף הפח" של פולקר שלנדורף, על האור שצריך לגרש את החושך ועל "רומן זעיר" של ג'ורג' רוי היל עם לורנס אוליבייה ודיאן ליין בת ה-14. 


ככה עושים רדיו מחנך. לא מתנצל. מואר. מאיר. חכם. מרגש. רציתי לעשות גם כן תכניות כאלו ברדיו. ניגשתי לבחינות לגלי צה"ל. לא התקבלתי. החלום נדחה במשך 20 שנה, עד שהגעתי לאותה תחנה עצמה, שבה בן יעקב המשיכה לעשות את תוכניתה, אחרי שרשת ג' הפכה לגל עברי ב-1997 והיא נדדה ל-88FM. 


"יואב גינאי, שניהל את 88FM, הזמין אותי לעבור לתחנה. כלומר, לנהוג מירושלים לתל אביב ובחזרה בכל יום שישי. הוא היה צריך לשכנע אותי שזה לא נורא", מספרת בן יעקב. "צבי גילת כתב אז במעריב, שלא ייתכן ש'כאן שם ובכל מקום' תיעלם". הוא היה שליח של הקוסמוס. באותו יום שישי שבו המאמר התפרסם, קיבלתי טלפון ממנהל הרדיו, שאמר לי שהתוכנית עוברת ל-88FM". וכך, "כאן, שם ובכל מקום" הייתה לתוכנית היחידה ששרדה את השינוי שעברה רשת ג'. מאז ועד לסוף נובמבר 2014 היתה בן יעקב חלק מ-88FM, בנוסף על עבודתה כקריינית ומגישה ביתר הרשתות של קול ישראל.

המפגש הראשון שלנו היה מקרי, כמו שקורה פעמים רבות עם מפגשים משמעותיים. החלפתי את מודי זנדברג בתכנית שלו על הביטלס, ביום שישי ב-16.00. ואז, לקראת 17.00, נכנסה לאולפן בן יעקב ואני השתתקתי. הקול קיבל פנים מחייכות, שיער בהיר וגוף. אומר רק שמעולם לא ראיתיה לפני כן, ומכיוון שמדובר בתקופת טרום גוגל, פייסבוק ורשתות חברתיות בכלל, לא היה לי מושג איך נראתה האישה שמאחורי הקול. האישה שהיא מנטור - לי ולשדרנים רבים נוספים שהגיעו לרדיו ב-30 השנים האחרונות.

לפני שלוש שנים נפגשנו שוב, באופן מקרי, בצפון לונדון, ביוני 2011, בפסטיבל מוזיקה בפינסבורי פארק, וזה היה – איך לא? – בהופעה של ואן מוריסון, שפתחה את הפסטיבל. על הדשא, 50 מטר מהבמה ומהאיש שיהודית בן יעקב היתה זו שהכירה לי ולאלפי ישראלים נוספים. ואן מוריסון היה נהדר, השמיים היו בהירים, מזג האוויר מושלם, ולא יכולתי להתעלם מהסמליות שבמעמד הזה. בפסטיבל הופיעו גם בוב דילן, ת'ין ליזי, ווטרבויז ואדי בריקל, אבל לראות את ואן מוריסון, כשיהודית בן יעקב ובנה מתמוגגים לצידך, זה משהו אחר לגמרי.

בן יעקב עם יואב גינאי ששכנע אותה לנסוע לתל אביב


פראית וחופשיה


"אנשים ויחסם זה לזה בחברה הם המקבילה לגוף האדם. תא ועוד תא ועוד תא לא חיים לבד. תא לא מתקיים כשלעצמו. יש לו תפקיד ברקמה. אם הוא לא ידאג לקיום שלו, הוא ימות. הוא מתקיים על פי חוקי המזון וההפרשה. כמי שקיים את עצמו, הוא מוכשר לתפקד ברקמה. הרקמה משמשת בתוך הגוף. בני האדם כל כך עיוורים, שהם מנהלים מלחמה בין הציפורן באצבע לבין הלבן שבעין, בלי להבין שזה אותו גוף. מלחמה נולדת מבורות. הבנה של זה היא המפתח לשלום עולמי".  (יהודית בן יעקב, מונולוג פתיחה)


תומר מולוידזון הצעיר, שערך עם בן יעקב את "כאן, שם ובכל מקום" לאחרונה, אמר עליה בתכנית הסיום: "לפני כשנתיים התבקשתי לקחת חלק בנכס הרדיופוני הזה ולא האמנתי לכבוד שנפל בחלקי. פישר קטן וצעיר, שנפתחה לו דלת לקסם הזה שנקרא 'כאן שם ובכל מקום', ולקסם הזה שנקרא רדיו. אין לי מילים להודות ליהודית בן יעקב על הזדמנות, על הקבלה, על ההבנה, על הירושה ועל המורשת. את חסרת פשרות אך יודעת פשרה אמיתית מהי. את לא יודעת לנצור את פיך אך הוא מפיק מרגליות. את לוחמת קשוחה אך אוהבת רכה ועדינה. את עוזבת את הרדיו, אבל אַת הרדיו,.


בן יעקב גדלה בטירת כרמל. "הייתי תלמידה שברחה מבית הספר", היא מספרת, "תמיד היו לי חיים כפולים - צייתנית ומרצה, לכאורה, אבל בעצם הייתי חוקרת גדולה של החיים והרפתקנית. העדפתי ללמוד באופן אישי מאנשים שפגשתי, ופחות ממורים בבית הספר או מספרים". 


כלומר?

"עד היום יש בי משהו מקורי, שלא בהכרח הולך בדרך הרגילה. החברים הטובים שלי היו הכוכבים והנמלים, ועשיתי כל מיני מעשי משונים כבר בגיל הרך. היום אני יודעת, שהם יצרו לי אישיות מקבילה חזקה עם מסוגלות מיוחדת ".


למשל?

"הייתי רצה לכביש חיפה-תל אביב, דוהרת בתלולית ועוצרת לפני הכביש, כריטואל מחייב. ואז חוצה את הכביש הלוך ושוב, ושומרת על הכללים, כדי שלא להידרס. סוג של אימוני כושר".


היית ילדה בודדה?

"מאוד. קיבלתי חינוך ספרטני. אמא שלי הייתה "מחנכת הדור". הייתי בת יחידה וזה לא ניכר בשום מקום. מאבא קיבלתי את האמנותיות, את החושניות ואת ההיתר להפעיל דמיון חסר גבולות. את הידיעה שיש לי מקום של כבוד בעולם למדתי לבד. היה סוג של דיכוי בבית, וכתוצאה ממנו בניתי אישיות חלופית. רצו לגייס אותי למוסד. היו לי תכונות של מצביא בשדה הקרב, וגם מנהיגות ויכולת לגבש קבוצות". 


למה לא הלכת על זה?

"כי הייתי בת יחידה והרגשתי שלא נכון לעשות את זה להורים שלי, למרות שאני הרפתקנית. החיים שלי לא היו שווים בעיני. לא אהבתי את עצמי. בהתמסרות הטוטאלית שלי לכל דבר שאני עושה, לא היה אכפת לי להתרסק". 

הוריה, ניצולי שואה, עלו לארץ מרומניה אחרי מלחמת העולם השניה וקום המדינה. אביה, אברהם-אבא בן יעקב היה פועל בנמל חיפה. אמה, פרידה-אסתר היתה עקרת בית. בן יעקב מספרת: "הקריירה שלה הייתה לגדל אותי, עד שתעביר אותי לידי בעלי. אבא שלי נפטר מהתקף לב בגיל 58, כשהייתי בת 21". 

כיום, גרה בן יעקב ביישוב על יד ירושלים עם אמה, המטפלת הפיליפינית של האם ובנה היחיד. "שנים רבות לא רציתי ללדת ילדים. היתה לי תחושה כמו בסרט 'הנוסע השמיני', שהיווצרות של חיים חדשים בתוך הגוף שלי הם סוג של טפילות. זה דחה אותי. זה עבר לי ברגע שהייתי בהריון", היא אומרת. 

"מעולם לא התחתנתי", היא ממשיכה ומגלה, "פעם הייתי כבר ברבנות. היה מקום, היתה שמלה, היו מוזמנים. עשרה ימים לפני האירוע, ביטלנו אותו. יש בחיים שלי אלמנטים של אנרכיזם ומהפכנות, גם אם לא התכוונתי לאלה במודע. אני נגד כפייה, ונגד ממסד וחברה ששולטים בחיי הפרט. נגד סירוס ונגד שליטה של פרט אחד במשנהו. אחד הדברים החשובים בקיום שלנו הוא לבוא לידי ביטוי. ה'אנרכיזם' שלי הוא התנגדות לדיכוי .בעשר אצבעותיי, יצרתי לי אישיות שיכולה לשרוד ולתפקד באופן מיטבי בתוך מהמורות וקשיים. ולבד. יש בי דואליות. הייתי נחמדה וקונפורמיסטית, אפילו צייתנית, מצד אחד, וסוג של מהפכנית עם תעוזה, מצד שני. אהבתי את המסגרת של הצבא, ואפילו חתמתי קבע לשנה".

"אנשים נשאבו אלי תמיד ורצו שאהיה להם משענת ואשת סוד. כבר כבת שמונה, הייתי יועצת קבועה של ילדה בת עשר. סיטואציה טיפולית שחזרה על עצמה שוב ושוב, על פי צרכיה. וזה חזר על עצמו כדפוס, גם כשבגרנו. היו לי הרבה מאוד התנסויות טיפוליות, הן בגוף והן בנפש. אני זוכרת את עצמי כבת 19 מספרת למבוגרים מה פשר העולם הזה. כמו באו אלי לשמוע תורת חיים".

בימי שישי התמסרתי והתמכרתי לקולה המנחם. בועז כהן עם המנטורית בן יעקב


"הגעתי לאוניברסיטה בירושלים להיות פסיכולוגית קלינית", היא מספרת על ההתגלגלות לתקשורת, "לצד המימד הטיפולי משכו אותי נושאים כמו תיאטרון ושפות. מה שהכריע את הכף בהמשך היה המפגש עם הרדיו. 

"עוד לפני שהגעתי לירושלים, התנסיתי במשחק תיאטרון בחיפה. בירושלים גם ניסיתי להקים תיאטרון. בנסיעה בטרמפ, בשנה הרביעית ללימודיי באוניברסיטה, שמעתי ברדיו שנפתח קורס למשחק רדיו במסגרת רשות השידור. זכרתי את המען למכתבים, כתבתי, התקבלתי, סיימתי והפכתי לשחקנית רדיו". 


"שיחקתי בתסכיתים. כעבור כשנה שמעתי שנפתח קורס קריינים באותה מסגרת, ומשהו משך אותי להרישם. בצלאל לוי -  'פול טמפל' – שהיה המדריך שלי בקורס משחק רדיו התנגד למהלך, בטענה שלא ייתכן שמישהו יצליח לבצע את שני התפקידים, ו'כך אנחנו מאבדים שחקנית'".


"קורס הקריינים היה קשה ומפרך. מתוך מאות מועמדים סיימנו 13 בלבד, כשבין הנבחרים גם אורלי מורג, אורלי יניב ויוסי קורן, כיום סמנכ"ל בטבע. משה חובב דיבר איתנו על קדושת המיקרופון. הייתה תחושה שבאנו לשרת בקודש. .זה המצב אצל בני דורי עד עצם היום הזה. אני מאמינה שאת הרצינות הטוטאלית הזאת, אביא גם אל המקום החדש שבו אעשה רדיו. היינו אמונים על חוק רשות השידור הישן, שחייב להנחיל את המורשת של העם, את השפה
והתרבות. סמכותיות, אחריות, ממלכתיות. אלה היו הערכים. טובת הכלל. לשרת את המאזין בנאמנות".


בן יעקב רשמה גם פרק על המסך הקטן. "זה קרה בשנה שבה התחלתי להגיש את 'כאן, שם ובכל מקום', ובמשך שלוש שנים, בין 1979 ל-1982. לא אהבתי את עבודת ההגשה בטלוויזיה, כי היתה בה נוקשות והכתבה, שלא כמו היום. האפשרות לבוא לידי ביטוי הייתה הרבה יותר גדולה ברדיו, וזה קסם לי גם כשחקנית. כל תפקיד שעשיתי ברדיו דרש חבישת כובע אחר ושונה. זה הפך את העבודה לחוויה מרתקת כל יום מחדש. בכל משימה בטלוויזיה, הייתי על תקן 'תהיי-יפה ותשתקי'. אני כמעט ולא צופה בטלוויזיה".


אשת בשורה


"כאן, שם ובכל מקום" נולדה ב-1977, שנתיים לפני שבן יעקב התחילה להגיש אותה. היא היתה קריינית טרייה, אחרי סטאז' נדרש בן שנתיים. "כמעט כל בוגרי הקורס השתלבו ברשת ג', כי היו צריכים שם קריינים. לא היה מספיק כח אדם. הקטע היצרי שבי התחבר לתכניות כמו 'להיטים לוהטים', אבל שובצתי לתכניות רגועות והייתי צריכה למצוא את אופן ההגשה של תוכניות אווירה שקטות, שלא בא לי באופן טבעי. התחלתי לחפש". 


דליה הלר, עורכת המוזיקה, המציאה את השם וגם התאימה לו את האות – 'פגאו' של חוזה פליסיאנו. "האישה הצעירה שהייתי, שהצטיינה בריקוד, רצתה לרקוד ולהתפרע במפגש עם מוזיקה. לא אהבתי את השקט הזה בהתחלה. המוזיקה השקטה לא הפעילה אותי", היא מפתיעה. להלר, העורכת הוותיקה והמוערכת, היה נוח לעבוד עם השדרנית הצעירה. "היא הסכימה שאגיש את התוכנית שלה", מספרת בן יעקב, "זה היה לה נוח, כי מאוד כיבדתי אותה, לא
שיניתי כלום בעריכת המוזיקה שלה". 


"כשעומדת בפני בעייה אני מגייסת את כל הכלים שעומדים לרשותי, בעיקר אלה שמחוץ לקופסה, ומגיעה עם פתרונות, והתוכנית השקטה בליל שבת היתה בעיה לפיצוח. בשלב הראשון ידעתי 'מה לא'. לעולם לא אהיה צינית או סרקסטית. החלטתי שתמיד אעשה רק טוב, מועיל, מוסיף, נעים ומלטף. דבר שהחל להיות ממש לא מקובל בעת ההיא. בעיתונות בכלל. העיתונות הפכה אז לצינית וסרקסטית בעיקרה".


"בתפקידיי העיתונאיים, ובעיקר בהגשת התוכנית, שימשתי בשלושה מחמשת מקצועות האור: מנהיג, דובר ומורה. תמיד יש אצלי טיזינג יוצר סקרנות. זה כמובן היה תהליך מתפתח. והיה לי חשוב להעניק כלים לחיים. להאיר. לאהוב. זה קרוב לוודאי מה שנתן לתוכנית את אורך השנים בהגשתי , ובהמשך גם בעריכת המוסיקה. הייתה מחשבה והתכווננות".


כשאני שואל אותה על רגעי השיא של עבודתה ברדיו היא עוצמת עיניים, פוקחת אותן שוב, ואומרת בלי להסס: "הערב שבו רבין נרצח. רצח רבין היה אירוע בחיי שלא אשכח. הייתי קריינית חדשות באותו ערב נורא. כמו הוטל עלי להעביר בקולי את הבשורה למאזינים של קול ישראל. מהדורת חדשות אחת אחרי השנייה". מאז, בכל שנה, היא הרגישה צורך מיוחד לציין באופן אישי את הרצח  ומשמעויותיו.


פותחת צ'אקרות


השיטה היתה כזו. בן יעקב נהגה להגיע לשידור מבלי לדעת איזו מוזיקה היא עומדת לשדר. "זה יצר אצלי דריכות, הייתי חייבת להיות ממוקדת כדי להתחבר למוזיקה שדליה הלר שיבצה. אהבתי את זה, שיש משהו שמפעיל אותי מבחוץ. הסתמכתי הרבה על האינטיליגנציה שלי, על הכישרון לשפות, על המשחק ועל היותי זו שיודעת לפתור בעיות תחת אש. בהמשך הנחתי למוזיקה לעורר ולהניע אותי להעביר מסרים. היה אדרנלין. למדתי המון. זה עזר לי שגדלתי בבית קשוח. 30 שנות עבודה צמודה העברתי עם הלר ומעולם לא רבנו ולא התווכחנו. מעולם. על כלום. ידעתי שההגשה שלי נבנית מתוך עצמי, מתוך
היכולות והידע המצטבר, התובנות שלי על החיים, הצמיחה וההתפתחות שלי. והיה שם קסם. משהו לא ברור ולא לגמרי הגיוני. כך זה פעל".


"אני חושבת שמה שעשיתי בתכנית זה להתחדש כל הזמן, עד לתוכנית האחרונה ב-28 בנובמבר, ובניתי סיווג שלא קיים בתכניות רדיו. אין קטגוריה קיימת בין תוכניות הרדיו, שיכולה להגדיר את התוכנית. זו לא תוכנית מוזיקה, אף על פי שהחלה ככזאת, וכך גם התייחסו אליה רבים. הפלטפורמה היא מוזיקה, אבל זו מוזיקה שמשרתת את התכנים שאני מביאה כמסרים. אלו מסרים נותני חיים, והמוזיקה היא זאת שפותחת צ'אקרות, כדי שהמסרים יגיעו ואולי ייטמעו. בעיקר שלוש צ'אקרות. אני חודרת דרך היצרים, הרגשות והשכל".


"התפקיד שלי הוא להפיץ אור בכל מקום שאני נמצאת בו", היא אומרת, "אני מורה ויועצת רוחנית בכל מקום שאני נמצאת בו. אני גם מטפלת הוליסטית". כבר זמן רב שהיא גם עוסקת בכתיבת ספר מסקרן על יחסי הגומלין שבין הפחד לבין המנהיגות. בן יעקב: "זהו ספר שנוגע, בין היתר, בטרור בחיינו. טרור בעבודה, במשפחה, טרור של תאגידים מסחריים, מונופולים וטייקונים שהורסים את העולם. מערכת החינוך ומערכת הבריאות נגועות בטרור כלפי הצרכנים שלהם".


ומה עכשיו? בן יעקב אופטימית. "בהיותי ממלכתית, ציבורית וטוטאלית, נתתי קדימות לעבודה שלי ברשות השידור", היא אומרת, "לא נגעתי בכל דבר שהתנגש עם הממלכתיות. ייתכן שגזרתי על עצמי איסורים יותר משהיה דרוש. עכשיו אני יכולה לתת מקום להיותי יועצת, מורה ומטפלת.  אני יכולה לממש את הצורך שלי במשחק ולהופיע על בימות. אני מתכוונת לבנות מופע של קריאה אמנותית עם משחק, בליווי מוזיקה, ולצאת איתו גם לקהילות יהודיות בעולם. לתת ביטוי לחלקים שלא נתתי להם ביטוי, אלא באמצעות הרדיו. אני רוצה למצוא סוכן או מנהל אישי מוכשר ויצירתי".


"לפרישה הלכתי על פי האינטואיציה", היא מסכמת. "החלטה של רגע וביצוע מעכשיו לעכשיו. אני מתכוונת להמשיך לעשות רדיו, וביתר שאת, כאן, או שם, או בכל מקום אחר. אני הולכת בדרך הסימנים. אף אחד לא הכריח אותי. זאת פרישה מוקדמת מרצון, וכך אני משילה את תפקידיי ברשות השידור. ולא. אני לא הולכת לפוליטיקה, אף על פי שלא אחת הציעו לי לרוץ".

צילומים: אריאל בשור