התפתחות דרמטית בתחום חיפושי הגז בישראל. הממונה על ההגבלים העסקיים, דיוויד גילה, זימן אמש במפתיע ישיבה עם בעלי קידוחי הגז בישראל, שבמהלכה תכנן להודיע שהוא שוקל מחדש את עמדתו בסוגיית הבעלות על קידוח לוויתן. הוויכוח על עתיד הגז בישראל חרג מזמן מגבולות הוויכוח הכלכלי נטו. הוא הפך לוויכוח אמוציונלי ורווי השמצות בסגנון הטובים כנגד הרעים.

במלחמת הגז מעורבים שלושה גורמים: הראשון, כולל את טייקוני הגז, שגילו לפני חמש שנים מול חופי ישראל תגליות גז מדהימות בהיקפים חסרי תקדים. כדי להבין באיזה סדר גודל מדובר, נציין שעל פי היקפי הצריכה הנוכחיים (כמות של 7.5 BCM לשנה), הגז שנמצא יספיק, על פי אומדני הצריכה הנוכחיים (בהנחה שכולו יופנה לתצרוכת מקומית), ל־130 השנים הבאות.
 

מי שעוד מעורב במלחמה הם פעילים חברתיים וחברי כנסת כמו שלי יחימוביץ'. בפרק א' של המלחמה הם טענו שטייקוני הגז לא משלמים מספיק מס. בפרק ב' הם טענו שהיקף הגז לייצוא גבוה מדי ושצריך לשנע את חלק הארי של הגז לשוק המקומי.
 

הגורם השלישי במלחמה המשולשת הם הרגולטורים. מדובר במקבלי ההחלטות, שאמורים לקבוע את כללי הפיקוח והרגולציה על משק הגז, רשות המסים, רשות ההגבלים העסקיים, משרד המשפטים, משרד האנרגיה ומשרד האוצר.
 

בעלי הקידוחים, הכוללים את קבוצת דלק של יצחק תשובה ונובל אנרג׳י האמריקאית, טוענים שלאחר שהשקיעו את מיטב כספם בקידוחים הם ראויים לקבל את מרבית הכסף. ואולם, לחצים חסרי תקדים שהופעלו על ידי הפעילים החברתיים ברוח המחאה החברתית, שטענו ש״הגז שייך לנו״ - אילצו אותם להתקפל.
 

לשר האוצר שקדם ליאיר לפיד, יובל שטייניץ, מגיע הקרדיט על הקמת ועדת ששינסקי, שאילצה את בעלי הקידוחים להגדיל את המס והתמלוגים המשולמים למדינה לכ־ 60%־65% מהכנסותיהם. על כל דולר גז שיופק, תקבל המדינה כ־60 סנט - והיתרה תלך לבעלי הקידוחים. הכנסות המדינה ממיסוי הגז ב־20 השנים הקרובות נאמדים בכ־450 מיליארד שקלים. ומה יעשו עם הכסף? הוא מיועד לקרן מיוחדת שתשקיע בחינוך ובפרויקטים לאומיים יוצאי דופן.
 

במרכז השלב השני של הוויכוח עמדה שאלת יצוא הגז. הוויכוח הסתיים לאחר חודשים ארוכים וקיבל את הסכמת בג״ץ. נקבע שמרבית הגז (60%) יישמר לתצרוכת השוק המקומי והיתרה תלך לייצוא. השלב הנוכחי בוויכוח נערך בעיתוי לא מקרי. בימים הקרובים הממונה על ההגבלים העסקיים גילה ימסור לבית הדין להגבלים את עמדתו בנוגע למונופול הגז.
 

סביב סוגיה זו פרץ ויכוח על מחירי הגז שגובה מונופול הגז של הטייקונים, המחזיקים בקידוחים תמר ולוויתן, שם נמצא הגז. אגב, בעוד שמקידוח תמר מופק גז החל ממרץ 2013 (נמכר לחברת החשמל ול־12 מפעלי תעשייה), הגז בקידוח לוויתן (שבו יש כ־60% מהיקף הגז שהתגלה) תקוע עמוק מתחת לים. בעלי הקידוח ממתינים לתוצאת הוויכוח על אודות מחיר הגז ומעמדם המונופוליסטי.
 

הדיון הלילי שזימן אמש גילה עם בעלי הקידוחים נועד לסייע בגיבוש עמדתו הסופית. תשובה ונובל אנרג׳י טוענים שהגז נמכר במחיר הוגן (כ־6.5 דולר ליחידת אנרגיה), ושהוא נמוך בהשוואה לשווקי העולם (למעט ארה״ב) וזול משמעותית מכל חלופות האנרגיה הקיימות.


הפעילים החברתיים מוחים וטוענים שהמחיר מנופח ושרווחיות בעלי הקידוחים היא חזירית. לטענתם, מכיוון שמדובר במונופול, יש לבצע שני מהלכים: הראשון, פיקוח על מחירי הגז; והשני, מכירת מאגר תמר או לוויתן כדי לעודד את התחרות. עד כה נכשלו היוזמות הפוליטיות לפיקוח על מחירי הגז, כמו של יו״ר ועדת הכלכלה הפורש, אבישי ברוורמן. המתנגדים לא הרימו עדיין ידיים, וכדי לקדם את עמדתם הם אוחזים בדוח שהוכן על ידי מומחה איטלקי. המומחה טען שהפחתת מחיר הגז ברבע עד מחצית, תחסוך לאזרחים 50־100 מיליארד שקלים. בעמדה דומה מחזיקה גם רשות החשמל, הסבורה שפיקוח על המחירים יסייע בעקיפין להאצת הירידה במחירי החשמל.
 

ומה אומרים הרגולטורים? עד כה הם גמגמו. גילה טען עד לאחרונה ששותפות תמר ולוויתן אינה מהווה הגבל עסקי, ולכן בכוונתו לפנות לבית הדין ולאשר את הפעלת הקידוחים תוך מספר שינויים, שהחשוב שבהם הוא מכירת שני קידוחי משנה (כריש ותנין) שמחזיקים הטייקונים, מהלך שיעודד במשהו את התחרות. גילה טען עד לאחרונה שאם ייאלץ את החברות למכור קידוח כמו לוויתן, הוא ייגרר לדיונים משפטיים שיימשכו שנים, ומשק הגז יפגע. ואולם, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו״ד אבי ליכט, פרסם בשבוע שעבר חוות דעת הנוגדת את עמדת גילה.
 

ומה אומרים במשרד האנרגיה? שר האנרגיה, סילבן שלום, סבור שחייבים כבר לצאת לדרך ולהפיק כמה שיותר מהר גז בקידוח לוויתן. ובמשרד האוצר? שם עדיין מגמגמים. 

אז איך יוצאים מהפלונטר? גרירת חברות הגז לדיונים משפטיים במקרה וייאלצו למכור את אחד הקידוחים, אכן תגרום נזק קשה למשק בכלל ולמשק הגז בפרט. לאחר סיומם של שני מאבקים (על היקף מיסוי הגז ועל היקף הייצוא), מאבק נוסף עלול להבריח כל משקיע פוטנציאלי זר, ובפרט בתחום האנרגיה.

המאבקים כבר הבריחו את חברת וודסייד האוסטרלית ששקלה להיכנס כשותפה במאגר לוויתן. בימים שבהם מדובר על חרמות על ישראל, הברחת משקיעים זרים שכבר ממילא ממעטים להגיע, היא לוקסוס שהמדינה לא יכולה להרשות לעצמה. עיכוב בפיתוח מאגר לוויתן גם יפגע אנושות בתעשייה הישראלית המשוועת לגז. מפעלי תעשייה משלמים כיום כ־25 דולר ליחידת אנרגיה בדלק או מזוט, כמעט פי שלושה ממחיר הגז. תשאלו כל תעשיין והוא יספר לכם שהוא משתוקק להתחבר לגז ולשלם גם שמונה ואפילו תשעה דולרים ליחידת אנרגיה.
 

אם מאגר לוויתן אכן יפותח ויצא לדרך, תוך שימת דגש על ודאות רגולטורית, סביר שלישראל יגיעו חברות קידוח נוספות. מרבית המומחים סבורים שמול חופי ישראל קיים פוטנציאל למאגרי גז נוספים. המשקיעים שיגיעו יוכלו להתחרות באמצעות הגז שימצאו עם המאגרים של תשובה ונובל אנרג׳י. לכן, הוויכוח הנוכחי - האם מגלי בארות הגז הם גם גזלנים - אינו רלוונטי. יתכן שהם גובים כיום דולר או שניים נוספים מעל למחיר השוק העולמי (וממרבית הכסף נהנית כאמור המדינה).
 

אחרי שכבר היה דוח ששינסקי, והוויכוח על יצוא הגז הסתיים, יציאה למערכה משפטית נוספת, חמש שנים אחרי שהתגלה הגז, עלולה להסתיים בבכי. היא מיותרת וכמוה כמשחק באש. תנו לקידוח לוויתן לצאת לדרך. יתכן שזה רע לפעילים החברתיים, אבל לטעמי זה טוב לאזרחים, טוב למשק וחיובי למדינה כולה.