בפעם הראשונה שראיתי תקליט של ג'ו קוקר הייתי בן שבע. דודה שלי חזרה מאנגליה עם ארגז עצום גדוש בתקליטים. ביניהם גם אחד, שעליו היה צעיר רזה מאוד, מחזיק טמבורין, ופניו מרוחות בקטשופ, או צבע אדום. זה היה מרשים. זה היה מוזר. זה היה אחר. גם הקול של הזמר בתקליט ההוא היה משהו שלא הזכיר שום דבר אחר. חרוך. מחוספס. עוצמתי. רועם. מתגלגל ממעמקי הגרון, והנשמה.


חלפו שנים ועוד שנים והאיש הבריטי המוצק והנמוך עם הקול הכל כך מזוהה המשיך ללוות את תחנות חיי. בתיכון כבר גיליתי שנולד בעיר שפילד, צפון אנגליה, דרום מחוז יורקשייר, שפילד שבזמן המהפכה התעשייתית התפרסמה בייצור הפלדה שבה. זה היה רק טבעי לחבק באהבה את התקליט "פלדת שפילד" (Sheffield Steel) של אותו ג'ו קוקר מאותה עיר.


השבוע הוא מת בגיל 70, אבל לנו הייתה הזכות לקבל הרבה תקליטים והרבה מופעים מאחד מגדולי המבצעים בכל הזמנים, אחד שכבר בגיל 25 חזו שלא יגיע לגיל 30. "אני חושב", אמר פעם ג'ימי פייג', "שבתקופות מסוימות היה לג'ו יותר אלכוהול בדם מאשר דם". פייג', גיטריסט ואיש "לד זפלין", הכיר את קוקר מקרוב וגם ניגן בשיר הפריצה שלו לתודעה - גרסת הכיסוי המפורסמת כל כך ל- With a Little Help from my Friends של הביטלס. השיר הזה, מתקליט הבכורה של קוקר, הביא אותו לפסטיבל וודסטוק, שם הוא הנציח את עצמו לנצח בביצוע ארוך במיוחד לשיר הזה, והמצלמות התמגנטו לדמותו המתעוותת של האיש הקטן עם הקול הגדול.


 עם הקאבר ביד


 אחרי שכבר הצליח, הסמים והאלכוהול דרדרו את מצבו, גם נפשית וגם פיזית. קוקר הגיע למצבים מביכים, בתחילת שנות ה-70, כשמרוב סמים ואלכוהול, שכח מילים של שירים. ב-1972 נעצר באוסטרליה בשל אחזקת סמים, ובמשך כל אותו עשור הוא לא הצליח לצאת מהתהום אליה שקע.

מה שעזר לו תמיד זו היכולת הפנומנלית לקחת שיר של מישהו אחר ולהפוך אותו לשלו. עד כדי כך קוקר הצליח במלאכה, ששירים כמו You Can Leave Your Hat On, שאותו הוציא קוקר בשנת 86' בכלל לא מחובר לאיש שכתב אותו, רנדי ניומן, אלא לאיש שביצע אותו מחדש. וכך גם לגבי Unchain My Heart של ריי צ'ארלס.


היי ג'ו, שאלתי את עצמי פעמים רבות, לאן אתה הולך עם הקאבר הזה ביד?  ואיך זה שאפשר לבסס קריירה שלמה, ומצליחה, על גרסאות מחודשות לשירים של אחרים?


עובדה שאפשר. קוקר גדל על מסורת אחרת. הוא החל את הקריירה בשנות ה-60, כשמקורות ההשראה וההשפעה שלו הם אותם אמני בלוז וג'אז אמריקאים מתחנות הרדיו האמריקאיות שנשמעו בבריטניה, שהיו מבצעים. קוקר ראה את עצמו תמיד כזמר, הוא לא שאף להיות מקבילה של לנון ומקרטני, של ג'אגר וריצ'רדס או של פיט טאונסנד. הוא רצה לשיר, ולתת את הפרשנויות שלו לשירים של אחרים. והוא באמת ביצע והקליט והופיע עם שירים של גדולי הכותבים בעולם.


קוקר הוא שונה. אחר. הוא ביצע רק שירים שאהב, והיה שלם לחלוטין עם כך שהוא זמר מבצע ולא סינגר סונגרייטר. היה לו גם מזל גדול. הסרט "קצין וג'נטלמן" עם ריצ'רד גיר נטען במשמעות מיוחדת בזכות שירו של קוקר Up Where We Belong, שזיכה את הזמר בגראמי. סרט נוסף, "9 וחצי שבועות של שכרון חושים", הצליח מאוד והביא לקוקר עוד חשיפה ועוד תהילה בזכות You Can Leave Your Hat On.


קוקר, איש הבלוז והחספוס, ידע לגבור על המכשולים ולזכות גם בהערכת הממסד השמרן. ב-2007 הוא קיבל את אות חבר המסדר האימפריה הבריטית מטעם מלכת בריטניה. אגב, שנה לאחר מכן הופיע בישראל במסגרת פסטיבל דו קיום ישראלי-ערבי של המועצה האזורית גלבוע.

בשנותיו האחרונות התבודד, דג דגים וטייל עם הכלבים שלו ומיעט לצאת להופעות או להקליט. בשנה שעברה הוא עוד הופיע ברחבי אירופה.  ההופעה שלו בהאמרסמית' אודאון שבלונדון במאי 2013 הייתה האחרונה שלו. מאז לא עלה עוד על הבמה.


בשנים האחרונות נלחם בסרטן הריאות, בו חלה. דבר מחלתו היה ידוע, אמנים איחלו לו החלמה בהופעותיהם, אבל קוקר לא הצליח לנצח את הסרטן. בשנותיו האחרונות היה עב בשר, כבד תנועה וקירח. שום דבר שמזכיר את הצעיר הנוירוטי, הרזה, עם השיער הארוך, המדובלל, המזיע – אבל הקול נותר אותו קול. הקול היה הכל. 


אותו קול שזועק את הנשמה הבוערת, המתפתלת, כמו הידיים המתעוותות, מייחל לאהבה ולקצת עזרה מחברים, אותם חברים שעזרו לו לצאת בסופו של דבר מהסמים, ומהסתבכויות מטופשות עם החוק ועם מנהלים אווילים שהמליצו לו בין היתר להופיע במסיבת הניצחון של ג'ורג' בוש האב (מהלך שקוקר הצטער עליו מאוד אחר כך). קוקר חי הרבה יותר מכפי שחזו לו, ולמזלנו הותיר מורשת גדולה להתענג עליה.