אפילו שהסרט שכולם מדברים עליו בעונה הנוכחית הוא "ראיון סוף" הגנוז-לשעבר, שכמעט והצית מלחמה בין ארה"ב לצפון קוריאה, הסרט שכולם הולכים לראות בימים אלה בקולנוע הוא דווקא "ההוביט: קרב חמשת הצבאות". 

הסרט השלישי בטרילוגיה השנייה של הבמאי פיטר ג'קסון על עלילות הארץ התיכונה חצה ביום רביעי השבוע את רף 100 מיליון דולר ההכנסות, ועד שתעלה השמש על שנת 2015 הוא צפוי (בערך) להכפיל סכום זה, ויסיים את ריצתו כסרט השלישי הכי רווחי השנה, אחרי "משחקי הרעב" השלישי והפתעת השנה "שומרי הגלקסיה", שסביר להניח שיריבו ביניהם על מי יהיה הסרט הכי מצליח ב-2014. 
 

"ההוביט: קרב חמשת הצבאות" הוא סרט טוב, שסוגר מעגל עלילתי עם "שר הטבעות: אחוות הטבעת" שיצא לאקרנים אי אז בדצמבר 2001, ובהחלט משאיר טעם רענן בפה לטרילוגיה שבסך הכל נולדה בחטא. נדמה לי שכבר כתבתי את זה על הסרטים הקודמים, "ההוביט: מסע בלתי צפוי" ו"ההוביט: מפלתו של סמאוג", אבל אסתכן ואשמע כמו תקליט שבור כשאכתוב זאת פעם נוספת: לא באמת היה צורך בשלושה סרטים שיספרו את סיפורם של בילבו באגינס וחבורת 13 הגמדים, היוצאים להר ארבור בכדי להשיב לעצמם את השליטה על הזהב שנגזל מאבות אבותיהם על ידי הדרקון סמאוג. ואף שכל הסרטים נראים מדהים על המסך, מלווים במוזיקה אפית ושזורים באפקטים ויזואליים מרשימים ברמת גימור גבוהה, אפשר היה להוריד בכיף חלקים נכבדים מהסרט הראשון ומהשני ולאחדם לכדי סרט אחד, ולוותר על תאוות הבצע והסרבול הנלווים בהפיכת עלילה קומפקטית וחביבה לכל הדעות לאפוס כבד שלעתים לוקה ברצינות יתר.
 

הסרט החדש, שיצא בבתי הקולנוע בארץ ובעולם בשבוע שעבר, מתחיל היכן שהסרט הקודם הסתיים: באותו "המשך יבוא" מעצבן המתרחש שעה שהדרקון סמאוג מוצא עצמו מגורש מההר, ובחמת זעם יוצא להטיל את מוראו על שוכני העיר שלמרגלות האגם הסמוך להר ארבור. בארד (בגילומו המוצלח למדי של לוק אוונס ("דרקולה: ההתחלה") זורק את עצמו לשדה הקרב בניסיון להציל את בני עירו, בעוד בילבו, מנהיג הגמדים ת'ורין ויתר חבריהם עומדים ממרום ההר וצופים בסמאוג זורה חורבן והרס.
 

סמאוג הוא, כמובן, רק אחת הצרות שלהם. עכשיו משהם מצאו את הזהב שהם כל כך ייחלו לו וחיפשו אותו, הם צריכים להגן עליו מפני כל מי שמחפשים לנגוס חתיכה מההצלחה. אלה כוללים צבא של אלפים הטוענים שחלק מאוצר התכשיטים האדיר שייך בעצם להם, את שוכני עיר האגם שדורשים (ובצדק) תשלום על כך שאירחו את בילבו והגמדים בצורה כל כך נדיבה, שני צבאות של אורקים חורשי רעות (אליהם התוודענו כבר בסרט הראשון) שאולי ואולי לא קשורים לסאורון המרושע והאפל ובאמצע יש גם תולעי ענק, נשרים אדירים ומה שלא תרצו.
 

בתוך כל הבלגאן הכאוטי המתחולל על המסך, "ההוביט: קרב חמשת הצבאות" מצליח להיות הסרט הכי קוהרנטי בטרילוגיה. אמנם אין לו ממש התחלה, אך יש לו בהחלט סוף חד משמעי, ועוד כזה שנמנע מהיגררות אינסופית כמו "שר הטבעות: שיבת המלך" שחתם את הטרילוגיה הראשונה. עם זמן ריצה של קצת פחות משעתיים וחצי, הוא גם מצליח להיות הסרט הכי קצר וממוקד בסרטי "ההוביט", וזה הרבה בשביל סרט שאני באמת מאמין שמוטב לצפות בו לא כתוצר עצמאי הפועל בזכות עצמו – אם כי כחלק משלושה סרטים השזורים יחדיו טוב טוב.

מילה טובה לשחקנים

מילה טובה צריכה גם להיאמר על יכולות המשחק של לי פייס (מלך האלפים), אורלנדו בלום (הנכנס מחדש לדמותו של לגולגאס), ריצ'ארד ארמיטאז' (כמלך הגמדים ת'ורין) ומרטין פרימן (בילבו). אם בסרטים הקודמים נראה היה שאין יותר מדי תשומת לב לאפיון של דמויות או לפיתוח אישיותן בצל ההכנות לקרב הגדול ולמסע אחר הזהב, פה ממש היה ניתן לראות שהשחקנים, או הבמאי פיטר ג'קסון, או התסריטאים, טרחו לייצר אפיון מאוד ברור לדמויות. כל אחד מהשחקנים הנזכרים קיבל זמן מסך נאה למדי, ויחד הם תרמו להבנת הסרט והדמויות, אפילו עד כדי הזדהותן עמן ועם מה שהניע אותן.
 

בסופו של דבר, כשאני מסתכל אחורה על "ההוביט" כמכלול שלם ולא כסרטים עצמאיים, זאת הייתה בהחלט חוויה שאני שמח שעברתי על המסך הגדול – כזו שאשמח לחזור אליה ביום מן הימים עם בתי (כשתגדל ותוכל להעריך סרטי פנטזיה טובים), ואני כבר מייחל לרגע שבו אוכל להוסיף לאוסף הדי.וי.די שלי את המארז של שלושת הסרטים, המעבירים יחדיו מסר יפה על תאוות בצע (גם של המפיקים, אבל גם של הגמדים), תקווה לעתיד טוב יותר וחזרה לנחלת העבר של אבותינו.

"ההוביט: קרב חמשת הצבאות"

**** כוכבים