אם צריך היה לתמצת את ההוויה של הסופרת והמאיירת אלונה פרנקל במשפט אחד, סביר להניח שהוא היה: “האישה שדבר לא נעלם מעיניה". היא רואה כל חתול ועץ, כל ענן וכל עובר אורח. אלא שאצל פרנקל אין דבר כזה, “עוברי אורח". מהמציאות שלה נפקדים הכתמים העיוורים. הנה, רק הרגע הגישה קפה ועוגיות לאדון שמטאטא את הרחוב בשדרות בן ציון בתל אביב, והתכופפה ללטף חתול רובץ בזמן שהוא גונב בעצלתיים קרן שמש של חורף, אבל הלב כבד. האסון בערבה, והתחושה שמעטים זוכרים מהי אחריות, לא נותנים לה מנוח.

“זה כמובן לא עושה את החיים קלים", אומרת פרנקל. “בהשקפת העולם שהתגבשה אצלי, אני רואה את הדברים כאילו הכל הוא הכל. אני ממש סובלת עכשיו מזה שיש את הזיהום במדבר. זה הורס אותי. מאז שראיתי את צילום נאס"א של כדור הארץ, הזוהר הכחול בתוך כל התוהו והאינסוף הזה, ברור לי עוד יותר שאנשים צריכים להיות מאוד אחראיים. במקום זה, תראי לאיזה נזקים הם גורמים. הכל מושפע מהכל, הכל אטמוספירה סגורה. כל דבר היה פעם עלה והיום הוא חלק מבן אדם. אדם הוא חלק מטיפה בים. אני לא אדם דתי, אבל האדם נמצא פה כדי לשמור על מה שמצא".
 

“הגעתי בהפתעה גמורה לגילי. זה לא ייאמן, 77 , אף פעם לא הייתי בגיל הזה", נפעמת פרנקל, שחווה את הסבתאות המאוחרת בשמחה גדולה. לצדה בן זוגה זה 12 שנה, יאיר, שאותו הכירה לאחר פטירתו של אבי ילדיה, הצייר והמשורר זיגי פרנקל, “שכתב ספרים נפלאים לילדים. הוא הלך ומת".
 

“עכשיו אני רואה דברים קצת אחרת", מנסחת פרנקל מה עושה לה הגיל. “בשבילי זה כבר לא יפה או מכוער, אלא מעניין, משעמם, או משהו שצריך לעשות משהו בעניינו: לעזור, להשפיע. העולם הוא שלנו. אני למשל מרגישה בעלות על הכל. זה שלי. תעשו משהו כדי לשמור על זה".
 

עם משקפיים שמגדילים כל פרט וכל תנועה היא מתהלכת בעולם. “אנשים מתאכזרים לבעלי חיים ולא ממש מתבוננים. הם מביטים. הם אפילו לא מסתכלים. אם היו רואים בסרטי טבע את התנהגות בעלי החיים, זה היה משנה גם את ההתייחסות לאדם שמולך, לחבר שלך. את מבינה שכולם דומים. בהישג ידי, שהוא דל בסך הכל, בחיים הרגילים ברחוב, אני לא אשאיר מישהו מתבוסס. אני אצלצל, אקנה פלאפל להומלס, תמיד אני יוצאת עם חופן מטבעות לכל הקבצנים".
 

כולם?

“חוץ מהדתיים. הם סומכים על אלוהים, אז שהוא יעזור להם".


רואה ולא נראית


כילדה ששרדה את התופת של השואה, אין לה שום יומרה להגדיר את היחסים עם אלוהים, אם כי הוא מבליח מעת לעת במרוצת השיחה. “זה נשגב מבינתי, בהנחה שרוב הדברים נשגבים מבינתו של אדם. לכן אני אוהבת אנשים שמגמגמים, כאלה שמדברים לאט, מהוססים, שלא בטוחים בכל דבר שהם עושים עד כדי זחיחות דעת. מה שאנחנו רואים בגובה העיניים בלבד הוא נורא קטן. צריך להשלים עם זה שאת הרוב אנחנו פשוט לא יודעים. זה כמו אצל מדענים: ברגע שהם מגיעים להישג, נפתחים להם אופקים לעוד שנתיים של מחקר. ככה זה גם עם ספרים".
 

לצד ספרי הילדים שלה שהפכו לבני בית כמעט אצל כל משפחה בישראל ותורגמו לשפות רבות, ישנה גם סדרת הרומנים האוטוביוגרפית “ילדה" - שראתה אור בשתי מהדורות וזיכתה אותה בפרס ספיר לשנת 2005 - “נערה" ו"אישה". שם חשפה הכל. כשיצא הרומן הראשון, לא ברור מה היו בו יותר, שמות בדויים או מקומות מסתור, ובהם עגלה מלאה קש, בונקר שנחפר מאחורי הארון במטבח, דיר חזירים, ארגז שדמה לארון מתים ועוד. משחקי המחבואים האלו היו מסוכנים במיוחד, בפרט כשהגסטפו ארב מעבר לדלת. 

עם הזמן היא שכחה ללכת, שכחה לדבר, שכחה אפילו לבכות, אך לא הפסיקה לחלום ולהשתעשע, לצייר ולחפש חברים למשחק. כאשר הייתה ילדה נרדפת בפולין של מלחמת העולם השנייה, או נערה גלותית, זרה ומוזרה, בתל אביב של שנות ה-50 , למדה פרנקל להיות רואה ולא נראית - להתעקש לא להבין את מה שעיניה מספרות לה, אך להמשיך לנעוץ במציאות את מבטה החודר, זה שרואה וזוכר כל פרט, אכזרי עד אימה או מצחיק עד שיגעון. היא לא נחה - "סיר הסירים", “ספר הפילפילים" ועוד.

לאחרונה הוענק לה פרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול ז"ל לשנת תשע"ד, וכעת היא חובקת ספר חדש שמעביר את נפתלי, המתולתל החמוד מהסדרה שנפתחה ב"סיר הסירים", במנהרת הזמן והאבולוציה של הדיבור המתריס. הספר “נפתלי ו לא בּא לי" (הוצאת מודן) מעלה על נס את הביטוי הרווח ביותר מאז “הללויה": “לא בא לי".
 

“לפעמים, כשאנשים רוצים להפגין שליטה, הם מעירים. לי זה נראה חבל. עכשיו אני שומעת מסביב ברחוב את ה'לא בא לי'. בינינו, אני חייבת להודות שאני מעדיפה ילד שאומר ‘לא בא לי' על ילד שאין לו שום דעה או רצון משלו, כזה אחד כנוע. כנוע זה מי שמפחד, ואוי ואבוי, וכל כך בקלות אפשר להפחיד ילדים. לכן אני מעדיפה את המרדנים. אומרים שהם מפונקים. אני לא יודעת ואני לא נגד מפונקים. הרי כל פעם יש תיאוריות חדשות לגבי גידול ילדים ואיכשהו האנושות ממשיכה להתרבות".
 

ואנחנו מתבגרים.

“נהייתי סבתא בגיל מבוגר. שני בני, ארי בן 54 שחי עם רעייתו ובניו בבוסטון, ומיכאל בן ה-42 , חיכו לאהבה. הם חיפשו את הבחורות המתאימות והצליחו. באמת. אמרתי לכלתי מאיה: ‘זה שאני לא אומרת כלום ולא מתערבת, זה לא מפני שאני מתאפקת, אלא כי אני חושבת שהכל בסדר'. אם משהו לא היה בסדר, הייתי אומרת. לא שאני סלחנית, בכלל לא. אני מאוד שיפוטית, אבל יש לי מספיק שכל לראות כשמשהו בסדר, אז למה לנדנד?".
 

פרנקל החלה לקרוא רומנים מורכבים בגיל מאוד צעיר. “זה שמר על הנפש שלי", היא מתוודה. בהיעדר ספרי ילדים, זינקה הישר אל ויקטור הוגו ב"עלובי החיים" כבר בגיל 9. “קראתי הכל. כמובן שהבנתי על פי מה שאני יכולה להבין, אבל ידעתי שיש המון דברים שנפלאים מבינתי. קראתי מתוך התחייבות שלא לדלג על קטעים שהיו פחות מרתקים. תמיד פחדתי: אוי ואבוי, ייגמרו לי הספרים. מה אני אעשה, מסכנה".
 

ועכשיו?

“זה אחרת. אני נכנסת לחנות ואומרת: אוי ואבוי, אני לא אספיק כלום בחיים".
 

לכתוב ולאייר היא מספיקה. קשה לדמיין מה היה קורה אם זה היה אחרת. “תראי איזה פרדוקס: אני אולי אחת מבני המזל היחידים, לפחות אצלנו בארץ, שבהחלט מתפרנסת מעבודתי", אומרת פרנקל. “אני רוצה להגיד לך, שאין רגע שבתוך תוכי אני לא אסירת תודה על זה. בשבילי זו התפעלות ללא קץ. לפעמים אני חושבת - אוי ואבוי. אם לא הייתי יודעת לעשות משהו כזה, שאנשים אוהבים, מה הייתי עושה? אין שום דבר אחר שאני יכולה לעשות. כי מה שאני עושה, אני עושה לבד לגמרי. כמובן שזה לא תופס לגבי ספרים של סופרים אחרים, שאני רק מאיירת.
 

זה לא פוליטיקלי קורקט להגיד, אבל תמיד עדיף לעבוד על ספרים של סופרים מתים. לא עבדתי מעולם בשיתוף עם סופר. אפילו עם גאון כמו ע. הלל, שפנה אלי. זה מאוד החניף לי ופחדתי פחד מוות. אמרתי לו: 'אני לא יודעת להתייעץ'. גם את הטקסטים שלי אני לא מראה לאף אחד".
 

מה קרה לנפתלי


כשעלתה ארצה מבלי לדעת מילה ואות בעברית, קראה עשרות פעמים את הספרים שהביאה איתה מפולניה. כשלא נותרה ברירה, לקחה ספרים בעברית. הזיכרון העיקרי שנצרב בה, שזה היה קשה. “מה שעזר לי, היה זה שהבנתי שאני לא יכולה להבין את הכל. מחשבה כזו מצילה אנשים מיוהרה ומזחיחות דעת, כמו שאצלנו מצטיינים בהן פה במיוחד המנהיגים והצבא. אנחנו הרי כל כך תלויים. הטבע מתעטש, וכור נהרס וחצי מדינה נשטפת".
 

מה קרה לנפתלי מ"סיר הסירים", זו השאלה הגדולה. ילדים השתנו?

“אני לא יודעת. הדברים הבסיסיים לא משתנים. קיוויתי שככל שאזדקן יותר, לא אתרגש מכל דבר ויהיה לי מעטה, אזוב כזה, כמו שיש על סלע עתיק. אבל זה לא נכון בכלל. מתרגשים אותו הדבר. אם צועקים לידי, אני נבהלת ומתחבאת בדיוק כמו שהייתי כילדה בת 5. אני רואה בעצמי עדיין ילדה, אבל לא כל אחד יכול להרשות לעצמו או נזקק לדבר כזה. הכל מפליא אותי כל הזמן. הכל ממש מדהים. יאיר ואני הולכים ברחוב והוא אומר 'איך אפשר ללכת איתך? כמו ילדה קטנה. על כל דבר את נעצרת'. חברתי המנוחה רותי צרפתי ראתה איתי עין בעין. כשהיינו נוסעות יחד, הספיק שנתנו אחת לשנייה דחיפה במרפק, וידענו למה שמנו לב במקום מסוים. היא מאוד חסרה לי. עוד אחת שרואה כמוני זו נועה בלאס. כל האנשים רגישים אותו דבר, אבל יש אנשים שיש להם אוצר מילים גדול יותר להביע את זה או מישהו לידם שיוכל לקלוט את זה".
 

פרנקל, על כך יעידו ספריה, מתייחסת לילדים כאל יצורים חושבים. “כל דבר שהם לא מבינים היום, הם יבינו מחר, בדיוק כמו שמחר הם יגיעו לעוד אצטבה. קשה להיות ילד. הם נמוכים, אין להם כרטיס אשראי, כל אחד אומר להם מה לעשות. תארי לך שילד שנולד באביב נתקל לראשונה בחורף. פתאום משהו שיצא לו מהברז נופל עליו מהשמיים? נו, תגידי, כאדם מבוגר, אם פתאום היו נופלים מיקסרים מהשמיים, היית משתגעת, נכון? את יודעת מה זה לקלוט עומס כזה של העולם בלי להשתגע? לצערי, יש שיטות מאוד מתוחכמות להרוג את עניין ההתפעלות בבני אדם. זה לסגור את המוח האנושי".
 

אל מי את כותבת?

“אל עצמי. ממש כך. כאילו לחבק את הילדה. יאיר הופתע, איך אני לא מנסה להקריא קודם לילדים. אני מאוד רצינית ואני עושה את זה הכי טוב שאני יכולה. לא מורחת, לא מתעצלת. הכי טוב שאני יכולה באותו הזמן, כי אחר כך אני יכולה לראות את זה ולהגיד: איזה אידיוטית הייתי, למה לא עשיתי את זה אחרת. 

“אני משתנה בסגנון. כל יוצר שהוא לא גרפומן חושש מהעניין של מניירה וקלישאה. אני מנסה להתגבר על זה כשאני משנה את הטכניקה. פעם צבעי עיפרון, פעם פסטל, פעם גואש, פעם בשחור לבן בלבד, פעם קולאז' ־ וכך הלאה".
 

המרחק בין מחזור לסגנון מובהק קצר מאוד. איך את נשמרת מפני מחזור?

“קודם כל, אני סקרנית. אבל אם היה לי יותר שכל, אולי הייתי מגלה תרופה נגד סרטן".
 

את שומעת הרבה שאת מקסימה?

“אומרים לי את זה. ‘את מאממת'. יש כבר דור שלישי של אנשים שקראו את ספרי. גיליתי למה אנשים אוהבים ספרים מהילדות: אנשים משתנים כל הזמן. הכל עובר. האופק שלהם והגובה משתנים. הספרים לא משתנים. הם נשארים בדיוק כמו שראית אותם לראשונה. יש לי פה ספרים שהיו עדים לחיי. עמוס עוז אמר שספר הוא יצירה של מי שכתב אותו ומי שקורא אותו. לא קוראים את אותו הספר פעמיים, כמו שלא נכנסים לאותו הנהר פעמיים, כי אתה כבר אדם אחר. אם לא הייתה תרבות, לא היינו שורדים".