"אני עוברת טירוף מאחורי הקלעים", מתוודה נטע שפיגלמן (32), כוכבת הצגת "הנפש הטובה מסצ'ואן" של ברכט, המועלית בתיאטרון גשר בבימוי יבגני אריה, ובה היא אולי שוברת שיא עולמי בקצב המסחרר של החלפת תלבושות בין שתי הדמויות שהיא מציגה במקביל, שן־טה ושוי־טה, כשהו קהל מתפלא איך היא חוזרת לבמה מיד בדמות אחרת.


"אתה יודע מה זה עשר 'החלפות' בהצגה מדמות לדמות, שכולן נעשות במהירות היסטרית?" שפיגלמן מאפשרת לנו הצצה נדירה לזירת ההתרחשות

הנסתרת מהקהל. "כשאני יוצאת מהבמה מחכות לי שתי מלבישות, מאפרת ועוד עוזרת. לעתים אני נאלצת להמשיך בהחלפת הבגד, כשאני כבר עם חצי

גוף על הבמה".


איך מתמודדים עם זה?

"עם הרבה תסכולים. באחת החזרות המקדימות הייתי כל כך היסטרית, שלקחתי את משקפי השמש ומרוב חיפזון תקעתי אותם לתוך האף שלי. יצאתי לבמה עם דם על הפנים".


היו לך תרחישים כאלה בקריירה?

"בחיים לא. התפקיד ב'הנפש הטובה מסצ'ואן' הוא אתגר טכני לא נורמלי, ובכלל לא הגיוני. במחזה של ברכט יש יותר סצינות, כשהוא מראש חשב שעל

השחקנית לצאת מהבמה ולהחליף בגדים. הרבה מהסצינות הנוספות הן לא ממש נחוצות, כשלקהל של היום אין סבלנות. יבגני (אריה) קיצץ אותן, כך שיש לי פחות אוויר בין דמות לדמות".

"בחזרות תהינו מי זאת שן-טה ומה זה אומר שהיא מתחפשת לשוי-טה", מספרת שפיגלמן. "האם מדובר בדמות מחופשת, או שמא זהו האלטר-אגו של שן־טה. כל זה בתוך ברכט, שיש לו איזה צופן משלו. בניגוד לחנוך לוין, אי אפשר להציג אצלו דמויות יום-יום. בנוסף, הן מביאות את מבטו של היוצר על מה שהוא עושה עם נימה של ביקורת חברתית".

"טירוף מאחורי הקלעים". מתוך ההצגה "הנפש הטובה מסצ'ואן". צילום: רומן קבטנר

אם כן, לא מעט תהיות, חלקן בסוגיות פילוסופיות, ליוו הפעם את שפיגלמן בדרך אל תשואות הקהל. "היינו צריכים להבין מה זה הסצ'ואן הזה, האם למקם

את העלילה בסין ומה יש בכך כדי לתת לנו", היא מעידה. "גם תהינו מה המשמעות של להיות טובת הלב שכולם מנצלים אותה, ואיך זה רלוונטי לי באופן

פרטי לגמרי, כשאני מבקשת לדעת כמה אני שן-טה, וכמה אני שוי-טה".


"איכשהו הבנתי יותר מהר את שן-טה והתחברתי אליה", מוסיפה שפיגלמן. "מהרגע הראשון היה לי ברור עם איזה קול לשחק אותה, אבל איך משחקים את הטיפוס הגברי שוי-טה? ברכט כתב אותו די קר. קונקרטי כזה. קצת הקצנו ולקחנו אותו למקום אכזרי. הוא לא רק הבוס שיודע לבוא ולעשות סדר בלי רגשות. הוא עושה זאת עם ציניות מסוימת ולעג מרושע ועמוק מול כל אלה שבאים לנצל את שן-טה".


איך משחקים גבר?

"בחזרות לא חשבתי על גבר, מה גם שידעתי שיש לי האפשרות לשחק אותו. זה לא זר לי, אם כי הפגנת הגבריות היא לא המטרה כאן, ויכול להיות ששן-טה

יותר גברית ממנו". 

וכל זאת, כשאתם עוברים בהצגה טרטור לא קטן.

"אנחנו משחקים בתוך ארגז בוץ עם נסורת רטובה לגמרי. בנוסף, יש חבלים שחורים, שמהם מטפטפים עלינו כל הזמן מים כמו גשם. אנחנו יוצאים מההצגה רטובים כהוגן".


פעם ראשונה שאת משחקת בהצגה של ברכט?

"לא. בגיל 14 שיחקתי את ג'ני של הפיראטים בהפקה של 'אופרה בגרוש' במרכז נורית קציר, תיאטרון הנוער של ירושלים. יש לי יחסים מוזרים עם ברכט.

הוא מחזאי לא קל לפיצוח. הוא מגרה, אבל כשמתחילים ללוש אותו, מגלים שהוא מתעתע באיך שכתב את מחזותיו, עם 'בורות' שבהם שחקנים יוצאים מהעלילה ופונים ישירות אל הקהל במעין הטפה. השאלה היא איך אפשר לקרוא כעת למהפכה בלי להיות פתטיים".


לדבריה, רצתה תמיד להיות שחקנית. "בבית של ההורים שלי הייתה מראה גדולה ומולה ביליתי המון זמן", היא משחזרת. כבתו של אלישע שפיגלמן, מכתבי

העבר של הערוץ הראשון, הכירה מקרוב את אולפני הטלוויזיה מגיל אפס. "לא פעם הייתי משתלטת על אולפן ריק ומשחקת מגישה", היא מספרת. "באחת החופשות עבדתי במחסן התלבושות, וזה היה תענוג. אצלי הכל היה משחק. הייתי באה למשרד התחבורה, שם עבדה אמי, ומנהלת ישיבות מדומות בחדר הישיבות".


מכיתה ה' עד סוף התיכון הייתה פעילה בתיאטרון הנוער. "המנהלת שלנו, שרה נורמן, ניהלה אותו כתיאטרון לכל דבר", מעידה שפיגלמן. "אצלה חגגה

הדמוקרטיה. היא לימדה אותנו שאין דבר כזה תפקידים גדולים ותפקידים קטנים. משחקים הכל".


הנתיב להצלחה


את השירות הצבאי עשתה שפיגלמן בתיאטרון צה"ל "בלי שעליתי בו על הבמה ולו פעם אחת". לדבריה, "רק השתתפתי בחזרות, ובמהלך השירות יצא לי להיות בבית כמה חודשים טובים, לצד מסדרים מגוחכים פה ושם, כשבסופו של דבר העסיקו אותי כעובדת רס"ר".


"זה גרם לי רעב מטורף לבמה. כשחברי תכננו את הטיול הגדול לחו"ל, נבחנתי במדים לסטודיו של ניסן נתיב, שאצלו נורא רציתי ללמוד. לא התקבלתי. לדבריו, לא התאמתי. במקום זה, למדתי בסטודיו של יורם לוינשטיין, שמהאודישן הראשון שלי ניבא: 'את תגיעי רחוק'".


נתיב הספיק לראות אותך בתיאטרון?

"כן, הוא הספיק ואמר לי: 'גם אני טועה לפעמים'. איזה איש".


מהסטודיו של לוינשטיין ניצודה לתיאטרון גשר, שם היא משחקת מ-2006. "הייתי מאושרת להיכנס לתיאטרון הזה, שלא העזתי לחלום לשחק בו", היא נזכרת. "מהצגות שראיתי בתיאטרון הזה בעבר, התרשמתי שזה מקום חלומי עם שחקנים אדירים. כשנקלטתי בו, השחקנים הרוסים היו מקסימים כלפי והיה לי מה ללמוד מהשחקנים הצברים שקדמו לי שם, כמו אפרת בן-צור, שכעת אני משחקת את האמא שלה ב'הדיבוק'. המשחק אצל יבגני אריה, שמביים חלק ניכר מההצגות שלי, היה בשבילי כעין המשך לסטודיו".

הוא לא הפחיד אותך?

"הוא הפחיד, אבל בצורה מעוררת כבוד, לא משתקת. הזיווג בינינו עובד. יבגני עיצב הרבה מהטעם שלי בתיאטרון, כשמהרגע שסיימתי את הלימודים, אצלו זה הבית שלי".

"מפחיד, אבל בצורה מעוררת כבוד". יבגני אריה. צילום: גדי דגון

מטורפת על שייקספיר


בקצת יותר משמונה שנותיה בתיאטרון גשר שיחקה שפיגלמן 18 תפקידים, ש"אף אחד מהם לא הביך אותי". גילו אותה כששיחקה את פופצ'ה חרופצ'ה בהצגה "יאקיש ופופצ'ה". "דמות מכוערת ומושפלת, כרגיל אצל חנוך לוין, אבל בפנים היא ממש פרח", כפי שמעידה שפיגלמן.


מחזותיו של לוין נמצאים אצלה על המדף לצד ספר הזוהר ("קיבלתי אותו מהשכנים במרכז הקבלה, ליד דירת מגורי בתל־אביב"). לדבריה, היא חסידה של לוין, אבל מטורפת גם על שייקספיר ("עוד לא נגעתי בו"). מחוץ לתיאטרון היא כבר הספיקה לגלם את דמותה של יונה וולך בסדרה "המקוללים", שיצאה בערוץ 8, בבימויו של חגי לוי. "זה תפס אותי בבטן עם תחושה שאני חייבת לעשות את זה", היא מעידה כעת.


תישארי תמיד בגשר?

"כרגע אני לא רואה סיבה שלא אשאר שם".


מה החלום שלך?

"הרבה זמן חלמתי על תפקיד גברי ואת זה אני מגשימה ב'הנפש'. אולי מכאן יתפתח לי חלום חדש".