" יעקב אורלנד היה מדמויות המפתח שהטביעו חותם בתרבות בארץ בפרק הזמן שבין יישוב לבין מדינה", קובעת פרופ' תמר וולף־מונזון, מהמחלקה לספרות עם ישראל בפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטת בר אילן, שתנצח מחר על "בהיר וגבוה כזמר", כנס לציון מאה שנה להולדת המשורר, שייערך באוניברסיטה. "המטרה שלי בארגון הכנס היא ליצור סוג של תיקון. לאחר שאורלנד נודע כיום בעיקר כמחבר של שירי זמר, כמה מכירים את השירה הלירית שלו? כמה מכירים את עבודת התרגום המופלאה שלו לתיאטרון?"

יהודה אטלס, דן אלמגור, ד"ר עמינדב דיקמן, אליהו הכהן, ד"ר אורי לשמן, ד"ר טלילה אלירם ושמרית אור, בתו של אורלנד, יהיו בין נושאי הדברים בכנס על האיש, שלא זכה להערכה ראויה על פועלו הנרחב ופרס ישראל, שהוענק לו סוף־סוף רק בערוב ימיו, היה על עשייתו בתחום הזמר העברי.
 

"איכשהו אורלנד נפל בין הכיסאות, לאחר שעסק בהרבה מאוד דברים בו זמנית ובעצם כתב באופן רב־ערוצי", סבורה פרופ' וולף־מונזון. "באיזשהו מקום המוניטין שלו בזכות שירי הזמר שכתב – הוא סירב להזדהות כפזמונאי – האפיל על כל עיסוקיו הספרותיים האחרים".
 

הקשר של המשורר עם חוקרת הספרות, המנהלת כיום את ארכיונו השמור באוניברסיטה, החל אי אז ב־96'. "הייתי אחרי סיום הדוקטורט שלי על אצ"ג וחיפשתי נושא לפוסט־דוקטורט", משחזרת פרופ' וולף־מונזון. "באתי אל דירתו הצנועה, על הכרמל, בחיפה, עם עמיתי למחלקה, פרופ' אבידב ליפסקר, ש'שידך' בינינו. מה שהחל בשיחה ראשונית התפתח כדי 40 (!) שעות הקלטה קסומות.
 

"כשסיפרתי לו שברצוני לכתוב עבודה מונוגרפית עליו, הוא הציע להעביר לאוניברסיטת בר אילן באמצעותי את כל החומרים הספרותיים שנמצאו אצלו כדי שיהיו הבסיס לכתיבת המחקר עליו. מצאנו את עצמנו על הקו בין חיפה לבין רמת גן, מעבירים בארגזים את כל החומרים שהוא מסר לנו. עליהם מתבסס הספר, שהוא מונוגרפיה מקיפה שכתבתי עליו ויופיע בקרוב. שמו יהיה כשם הכנס – 'בהיר וגבוה כזמר' (שורה מתוך 'היו לילות', שאורלנד כתב עם מרדכי זעירא – יב"א)".


  המשורר זוכה פרס ישראל יעקב אורלנד. צילום: נאוה שמש
 

הספר, מעידה החוקרת, מתייחס למכלול יצירתו של אורלנד ומסתמך במידה רבה על כתבי יד לא מוכרים שלו של שירים ומחזות, תוך כדי חיפוש הטקסט שמאחורי הטקסט. "כשאתה בוחן את כתב היד עם כל המחיקות ומשווה את זה למה שפורסם, אתה רואה איך המנגנונים של הבקרה העצמית עובדים", היא מעירה. "אז אתה רואה מה הוא מחליט לפרסם ומה הוא מחליט לצנזר".
 

"יותר ויותר הרגשתי שהדמות המוכרת לציבור הרחב של אורלנד היא לא הדמות שהכרתי פנים אל פנים ודרך הארכיון שלו", מוסיפה וולף־מונזון. "אורלנד, יש לומר, היה איש מקסים ואיש שיחה מרתק, שהיה אמן של מילים. בשיחות בינינו היה ערבוב בין הממד האישי לבין הממד היוצר, כשהדברים השתלבו זה  בזה. מהם עלה שציער אותו במיוחד שלא כל כך הכירו את השירה הלירית שלו".


כמו סדום ועמורה
 

אורלנד, שבגיל שבע עלה ארצה עם הוריו מאוקראינה, שם חווה כילד פוגרום נורא, היה קשור בעבותות של אהבה לארץ ישראל, מה שהביאו להיות עם אלתרמן, שותפו לדרך, לאחר מלחמת ששת הימים אחד ממייסדי תנועת "ארץ ישראל השלמה". הוא, מחבר הבלדה "יום תל פאחר", בעקבות הקרב העקוב מדם במלחמה ההיא, היה חרד במיוחד לעתיד הגולן. "אם השלטון הנוכחי יתפתה להחזיר את הגולן, ארגיש כאילו לקחו ממני נתח מהבשר החי", אמר לי בקיץ 98' עם הופעת אלבום אוסף משיריו.
 

עוד אמר שם: "מדינת ישראל של היום אינה הילד שפיללתי לו. הרי באנו לארץ האבות כדי להיות בה לעם. אנחנו כל הזמן נלחמים בינינו לבין עצמנו, מפוצלים ומפולגים, עם תופעות פשיעה קשות, עד כי נדמה שכסדום היינו ולעמורה דמינו".
 

אורלנד, שהסתייג מהמילה "פזמון", כתב בגיל 16, בעודו מדריך בנוער העובד והלומד, את שיר הזמר הראשון שלו, "אנחנו שרים לך, מולדת ואמא", שהולחן כעבור חמש שנים על ידי דוד זהבי, מי שהלחין לו גם את "אני נושא עמי". שותפו העיקרי בתחום הזה היה מרדכי זעירא, מי שהלחין את שירי הדגל שלו, "היו לילות" ו"שני שושנים" ולצדם פניני זמר אחרים כמו "נגן עוגב", "שיר שמח", "שלכת", "שיר אלייך" (שהקדיש לרעייתו, בת־אל) ו"שיר הלגיונות". משיריו, שהלחין משה וילנסקי, היו "הטנדר נוסע" ו"זכריה בן עזרא".
 

בין ספריו החשובים של אורלנד היו "עיר האובות", "נתן היה אומר", "סמטת החבשים", "קייב" , "שירים על עיט ויונה" וספרו הראשון, "אילן ברוח". בין השאר תרגם משירי לורד ביירון, אוסקר וויילד, אדגר אלן פו, אדוניס, א"א מילן ואיציק מאנגר. זאת לצד 46 מחזות שתרגם לתיאטרון שכה אהב, תחום שלמד בלונדון.
 

"הפרס ניתן לא רק לי", אמר לי אורלנד, אביהם של הפזמונאית שמרית אור ושל הווטרינר ד"ר רעואל אורלנד, עם זכייתו בפרס ישראל, ב־94': "כאחרון שנותר בחיים מהמשוררים בני דורי, שברובם היו מידידיי הטובים, אני רואה עצמי כמקבל את הפרס גם בעבורם. הם בוודאי שמחים שם, למעלה, שמחה שכמותה לא שכיחה כיום בין הכותבים העכשוויים, כשתחושת היחיד של פעם נעלמה וחלפה לבלי שוב".
 

 מה את מקווה שיצא מהכנס אצלכם? אני שואל לבסוף את פרופ' וולף־מונזון. "אם פתחנו את שיחתנו בהבעת תקווה שייעשה תיקון לאורלנד, ארחיב ואומר שהכנס הזה יפתח מהלך שיקבע מחדש את מקומו של אורלנד במיפוי של הקאנון הספרותי הישראלי ויחזיר למרכז יוצר שהייתה לו תרומה משמעותית לעיצוב הזהות התרבותית שלנו".