שתי נציגות של שתי דתות רבות עוצמה נפגשו בעיר הפולנית לודז'. השנה היא 1962 , כלומר 17 שנה מתום מלחמת העולם השנייה, כאשר צלקות העבר הקרוב עדיין לא נמחו ממש. שתי גיבורות הסיפור ב"אידה" הנן קרובות משפחה – דודה ואחיינית – שמעולם לא נפגשו קודם לכן. מצד אחד, הדודה ואנדה (אגתה קולז'ה), הקרויה בפי כל "ואנדה האדומה". מהעבר האחר, האחיינית אנה (אגתה טרזבוצ'ובקה) בת 18 בלבד. דודה ואנדה היא בורג מרכזי של מערכת השיפוט והענישה במשטר הקומוניסטי שהשתלט על פולין בשלהי שנות ה-40.

על פי עדותה שלה, היא כבר הספיקה לשלוח אל הגרדום, בשם האמונה הנכונה כמובן, רבים מ"אויבי העם", שלהם שימשה קטגור צמאת דם. לעומת ארציותה וחספוסה הרב שלואנדה – שתיינית, מעשנת כבדה, מנבלת פיה, הרי שאנה הענוגה, קתולית אדוקה, גדלה במנזר והתבשלה במשך שנים רבות עד למועד הפיכתה לנזירה. ואגב כך, שתי הנשים, למרות האמונות הכל כך מנוגדות המפרידות ביניהן, הנן יהודיות לכל דבר ועניין. אלא שהשואה חיסלה את מאמיני הדת הקודמת שלהן, והטילה אותן אל בין זרועות הפלדה של שני הכוחות המשמעותיים ביותר שפעלו בפולין הפוסט מלחמתית: הכנסייה והמפלגה.

פאבל פאבליקובסקי, שביים את "אידה", ואף היה שותף להכנת התסריט, מציב בפני שתי הגיבורות משימה חשובה אחת, שאמורה להניב עבורן סוג של תיקון דתי – איתור עקבות המשפחה שלהן, שחוסלה בערך ב־1944, כשאנה הייתה בת שנה בלבד ונשאה עדיין את שם לידתה אידה. ההתחקות אחר הרוצחים היא החלק האידיאולוגי החשוב בסרטו של פאבליקובסקי, משום שהוא חוזר ומצביע על עובדה ידועה בקורות יהודי מזרח אירופה - לא הנאצים הם שהרגו את בני המשפחה הזאת, אלא השכנים הפולנים.

זהו מהלך לגמרי לא פשוט כשמדובר בסרט מתוצרת פולין, ודי להיזכר בעבודה הסיזיפית של קלוד לנצמן, שהקדיש חלק ניכר מ"שואה" שלו להוכחת התזה הזו שהוכחשה במשך עשרות שנים על ידי בני העם הפולני. פאבליקובסקי, יותר בריטי מאשר פולני, אמנם נולד בוורשה ב- 1957,  אך את לימודיו (בספרות גרמנית) עשה באוקספורד, וכך גם את עיקר הקריירה הפילמאית שלו, הכוללת סרטי תעודה, טלוויזיה וגם חמישה סרטים עלילתיים, וביניהם "האישה ברובע החמישי" ו"קיץ של אהבה", שהוצגו בארץ בעשור הקודם.

"אידה" הוא הסרט הראשון שהוא עושה במולדתו. עד כאן נקודות הזכות של "אידה". מכאן ואילך על אודות הבלוף האמנותי עאלק, שמאחד לאחרונה את כל שדרות המבקרים באירופה, כמו גם בארה"ב, היוצאים מגדרם למראה העבודה בעיניים הזאת, שמשלבת בריחה מדיון של ממש בנושא שבו מתיימר הסרט להתמקד, ביחד עם רקיחה של איכויות צילום מלוקקות ופסקול מוזיקלי מאחז אוזניים. ל"אידה" אין כל עניין להתעסק בהתנגשות בין האמונות – קומוניזם או קתוליות – שאליה מנתב הסיפור את גיבורותיו. זוהי רק מסגרת להתחנחנות נטולת פואנטה של ממש. ההתחזות האידיאולוגית חסרת העמדה הזו נדחקת פה הצדה לטובת עיצובה של מעטפת אסתטית המגרה את העין, שבבסיסה ניצבת החלטה להגיש את הסיפור בצילומי שחור לבן ־ "אמנותי", המוצגים בפורמט הקלאסי והלא מקובל מזה עשרות שנים של יחס תמונה 3X4 , שבו צולמו בעבר, עוד בשנות ה-20 וה-30, הסרטים שהיו אז בגווני שחור לבן.

וכמו להוסיף עוד חטא אסתטי על ההטיה החזותית המתפנקת שפורטה לעיל, מתעקש פאבליקובסקי על פריימינג שעיקרו קומפוזיציות חריגות המקובלות בעיקר בצילומי סטילס של חובבים מהזן "הרגיש". ריצ'רד לנצ'בסקי הוותיק, שאמור היה לצלם את "אידה", פרש מאתר ההסרטה לאחר שבוע ההפקה הראשון, וזאת בשל סירובו ליטול חלק בבישול הבלוף האמנותי הזה. במקומו נשכר לעבודה לוקץ' זאל, שזה לו סרטו הראשו כצלם ראשי. המלכודת הוויזואלית מקבלת סיוע מהשותף הווקאלי שלה – פסקול מוזיקלי המתיך יחד את באך עם מוצרט וג'ון קולטריין, וכן מפזר לרוחב הסרט להיטי פופ מראשית שנות ה־60, כולל גרסת כיסוי פולנית ללהיט בסגנון סן רמו של אדריאנו צ'לנטנו האיטלקי. למרות מאמציהן של שתי השחקניות שלוהקו לתפקידים הראשיים למצוא משענת כלשהי שתסייע להן לפתח דמות של ממש על הבד, בסופו של דבר הן מסתפקות בדגמון נשים במשבר. מה שלא יפריע, כך נראה, לסרט עצמו לזכות בעוד מספר שבועות בפרס האוסקר.