"בשביל מה בחרתי בכלל להיות בן אדם? כל כך קשה לשמור על צלם אנוש כשאנשים מסביב דורכים עליך, רומסים אותך, לא נותנים את הצרכים הבסיסיים. למה צריך לסחוב את העונש הזה על הגב? אני לא שייך לחברה, לאף מסגרת. אולי אעשה בחירה חדשה, אהיה ציפור. משהו אחר, לא בן אדם" (מיכאל לוי ז"ל, מתוך הסרט “סיפורו של אלוף", 2005). לפני כשבועיים, בשעה תשע בבוקר, הגיע מיכאל לוי לשכונת אליהו בבית שאן. הוא בחר בבניין הדירות הגבוה בעיר, בן תשע קומות, טיפס לקומה האחרונה, היכן שדודי השמש ממוקמים, ולא חיכה הרבה כדי לשים קץ לסיוט חייו. לכאורה מדובר בעוד מקרה טראגי שבקלות היה יכול להיבלע בתחתית דפי העיתון, אבל מיכאל לא היה עוד אלמוני מהרחוב. אין אחד בעיר שלא הכיר את האיש שנהג להסתובב ברחוב במדי צבא ודרגות אלוף משנה, כשהוא בכלל לא כזה, באישורו החריג של בית המשפט.

הלם קרב

סיפור חייו של לוי אומנם הסתיים בצורה קורעת לב, אבל בפרקיו הראשונים היה נורמלי לחלוטין, אפילו קצת משעמם. נולד בקריית שמונה, היגר לבית שאן. עבודה, נישואים, ילד, ואז קרה המקרה, שהגרסאות עליו שונות. פעם אחת מיכאל סיפר שזו הייתה התקפת מחבלים בבקעת הירדן, בזמן שהיה בעמדת שמירה, והיריות עפו לכל עבר. בפעם אחרת דיווח שהיה באוטובוס, בחזרה ממילואים, ואז בבקעה, לא רחוק מיריחו, נזרק בקבוק תבערה. שום פגיעה פיזית לא נרשמה בגרסאות שמסר.

אבל הייתה פגיעה נפשית, שהופיעה כשנה אחרי האירוע. הוא תיאר זאת כפוסט טראומה, הלם קרב. חייו נהרסו במהירות. הוא התגרש והחל להזדכות על ציוד מהמציאות. לא פעם מצאו אותו מסתובב ברחובות במדי צבא ודרגות של קצין בכיר. הוא נעצר על התחזות ליד הקריה בתל אביב, אבל אמר לשוטרים “אתם לא מתביישים לעצור אלוף, אתם לא יודעים באיזו עבירה חמורה מדובר?". מיכאל הסביר אחר כך שהמדים מחזירים אותו לסיטואציה ההיא שבגללה הכל התחיל. הם עוזרים לו להתגבר על מצבו הנפשי.

כשעמד בבית המשפט, השופט השתכנע שאין כאן ניסיון לשימוש ברעה ונתן לו להסתובב כרצונו, אבל רק בתחומי בית שאן. מתי הייתם בפעם אחרונה בבית שאן? בדרך כלל עוברים ליד, בדרך לכנרת, לא עוצרים שם לצימר בסוף השבוע. לכן מיכאל לוי הפך לפרט פיקנטי מקומי. לפני 13 שנה מצא אותו דוד הבלר, במאי וראש מגמת קולנוע וטלוויזיה במכללת כנרת, בגלל תמונה בעיתון. הבלר ליווה את לוי במשך שנתיים. הלך אחרי מי שנחשב על ידי רבים כשוטה הכפר.

“היה לו קשה עם הלעג שהגיע מהסביבה", הבלר נזכר. “לא פעם ולא פעמיים היינו מסתובבים והוא היה אומר ‘בוא נעבור מדרכה, בוא נלך מכאן, נעקוף’. אם זיהה בעיה שעומדת להגיע הוא היה מנסה לדלג, ואלה לא היו רק ילדים. מההתחלה הוא שם מראה מול החברה. ‘תראו אותי ותראו אתכם. העובדה שאני מתחזה היא לא מתוך כיף. לא כיף לי. אני במצוקה ואתם לוקחים את זה למקום של לעג’. היה שם אפילו ביטוי למשהו כמו ‘עזבו אותי, אתם אפילו לא ראויים לי’".

ככל שהבלר נצמד למיכאל, כך התגלה עומק אישיותו. “אני רואה איך אנשים מתנהגים וגורמים נזק אחד לשני. כל המלחמות, הלם הקרב, זה מביא למסקנה שאהבה היא אשליה", מיכאל אומר בסרט. “כל אחד דואג לעצמו, אבל בלשנוא אחד את השני כולנו אלופים. מה זה? דוקטורים, פרו־ פסורים, ואני לא רוצה להיות שייך למעגל הזה. רוצה להיות בחוץ. חולה הוא לא מת, הוא מרגיש".

"אולי אהיה ציפור. משהו אחר, לא בן אדם". כרזת הסרט שנעשה על לוי צילום: באדיבות זייגוט פילמס


פטרול בפלאפל

זה היה בשנת 2005, בימים שמיכאל עשה הכל כדי לא לעזוב לגמרי את עולמנו ולאפשר לבנו היחיד, דודו, לחגוג טקס בר מצווה כמו כולם. גם ממעט הכסף שנכנס אז מקצבאות הוא היה מעביר לכיסו של בנו שראה אותו רק לעתים. בכל זאת, הסדרי ראייה שאחרי גירושים, וגם לא כל כך נעים לנער צעיר להסתובב ברחוב עם אבא שכזה. אבל בבית שאן אנשים התרגלו לאט־ לאט לנוכחותו של הקצין הבכיר. כבר משעות הבוקר המוקדמות הוא היה בחוץ, בסיבוב הפטרול הקבוע.

אצל גדעון בחנות הצילומים, משם לחנות הנעליים, ובצהריים אצל זהבה בפלא־ פל שליד התחנה המרכזית. “כל פתרון שהיית רוצה לתשבץ, זה היה באחריות מיכאל", אומרת זהבה. “אם היה נולד במקום אחר, הוא היה נחשב גאון. מה קרה לך? איזה מצחיק ונעים היה. חוש הומור חבל על הזמן". מיכאל היה יכול להיכנס לתוך חבורת פרלמנט שישבה בקפה ולשאול “ראיתם איזה מכות היו בסופר?". וכשהג’מעה היו מתעוררים בחשש שהפסידו את האקשן, היה מרגיע: “ההוא מהשניצלים לא מפסיק לתת מכות עם הפטיש". רק שמיכאל היה בודד. פה עזרו לו בעלי חנויות עם כמה שקלים, שם הזמינו לארוחת ערב שבת. זהבה הייתה ממלאת לו פיתה ולא לוקחת כסף, העיקר שיבוא מחר, אבל גם היא שמה לב שמשהו בו התחיל לנבול, במיוחד בחודשים האחרונים.

כתב את סופו

מצבו לא היה טוב. מצאו לו מקום בבית סיעודי, אמרו שאושפז בבית חולים לחולי נפש. אנשים שראו אותו לפני מותו אמרו שהאיש שתמיד ניסה להעלות חיוך על פניהם היה כבוי ורזה. “נראה מאוד מסכן", זהבה נזכרת. הבלר, הבמאי, משוכנע שמיכאל תסרט בקפדנות את סופו. הוא חיכה עד שדודו, בנו, הדבר המשמעותי בחייו, יעמוד לבד על רגליו. יסיים צבא, ימצא עבודה, ואז כשהמשימה החשובה הושלמה, עזב במכת ברק, אפילו לא גרם לאחרים לבקרו בבית החולים, לא השאיר מכתב פרידה.

“סוף אנחנו מייצרים לטובת הסיפור, והוא הכתיב את סופו", הבלר משוכנע. “אני לא יכול להגיד את זה בוודאות, אבל מההיכרות איתו הוא היה חכם ואינטליגנט. גם כשפגשתי את דודו לאחרונה הגענו לאותה מסקנה. המ־ חשבות האלה עברו בראשו של אביו מספר פעמים. הוא פשוט חיכה לרגע שבנו יהיה מוכן לחיים כדי לגאול את עצמו". אין כמעט אחד בשכונת אלי כהן שלא ידע להסביר היכן גר הקצין. פנייה שנייה שמאלה, מאחורי תחנת הדלק, בבלוק האחרון, כניסה אמצעית, קומה עליונה. לא בעיה למצוא בסביבה האפורה שבה הזמן עמד מלכת. מודעת אבל, ועל הדלת מגן דוד שהבהיר שפה גר, עד לא מזמן, פטריוט. מתוך הדירה עלו קולות עבודה, אבל מי שהיה בפנים סירב לפתוח. אולי זה דודו, הבן שלא רצה לשתף פעולה עם הכתבה. “עזוב, כשהוא היה בחיים הוא לא עניין אף אחד ולא עזרו לו, אז מה הטעם עכשיו?", הסביר אח   כך. “אני לא אוהב את הצביעות שאחרי המוות".

איך אתה מסתדר?

“לא קל, אבל החיים ממשיכים".

ביקשתי למצוא את הקבר של מיכאל ז"ל, שהיה בן 51 במותו. דודו לא בדיוק זכר. ליד הכניסה מצד שמאל, חשב. חרשנו את בית הקברות של בית שאן לאורכו ולרוחבו, חיפשנו חלקת קבר טרייה, אולי כמה זרי פרחים שנשארו. בסוף מצאנו, בקושי. מכסה דמוי אמבטיה על החול היבש, נר נשמה כבוי. זהו. פתק מנייר “מיכאל לוי ז"ל" הסביר שלא טעינו, כאן קבור המנוח. בטח לא לוויה צבאית של קצין בדרגה גבוהה. “כל יום אני מישהו אחר, נמצא בתוך תהום של אבדון", אמר מיכאל לוי בסרט שנשאר כמזכרת, יודע יותר מכל אחד אחר לתאר את מצבו, וכנראה גם את מצבנו.