סוף השנה האזרחי 2014, שהוא חג עבור חלק מחברי הכנסת, יהיה הפעם עצוב לחלקם. הכנסת התפזרה, וחלק גדול מחבריה, יש האומרים כמחצית, לא ישוב בעוד כשלושה חודשים אל ספסלי המליאה.
בשעה שכתבה זאת תראה אור כבר ידעו מועמדי הליכוד את מיקומם ברשימה, מי לשבט ומי לחסד, בעוד שבשאר המפלגות יאלצו המתמודדים להמתין במתח רב לפסק דינו של הבוחר בפריימריז או להכרעתו של ראש המפלגה באשר לעתידם.

עבור כולם, בלי יוצא מן הכלל, הכנסת התפזרה מוקדם מדי, רק כשנתיים מאז כינונה. כשהם מביטים לאחור על השנה החולפת ומנסים לסכם את הקדנציה הקצרה, מרביתם, אם לא כולם, חשים ששלב הסיכומים תפס אותם באמצע העשייה, במקרה הטוב, או רק בתחילתה, במקרה הרע.
הכנסת ה־19 יצאה לדרך בחיבוקים ונשיקות ובברית אחים בין "האח בנט" ל"אח לפיד", שהתפתח כידוע לזוגיות בעייתית והסתיים בקטטה גדולה של מלחמת הכל בכל, מלחמת הבחירות לכנסת ה־20.
אז מה בכל זאת נרצה לזכור מהכנסת היוצאת ומהשנה שחלפה לה? לא הרבה. יש גם מי שיאמר ברוך שפטרנו. הכנסת ה־19, גם בשנה החולפת, עמדה בסימן החרפה ביחסים בין חבריה הערבים ליהודים, ובעין הסערה עומדת, כמעט כמו תמיד, ח"כ חנין זועבי (בל׳׳ד), שהורחקה מדיוני המליאה ומהוועדות לשישה חודשים בגין כמה התבטאויות שרבים בכנסת חשו כי חרגו מגבולות המותר. כך למשל, בעיצומה של פרשת חטיפת שלושת הנערים מגוש עציון, שאחר כך התברר כי נרצחו בידי חוטפיהם, אמרה זועבי כי החוטפים אינם טרוריסטים. במקרה אחר תקפה מילולית שוטרים בבית המשפט בנצרת.
ח״כ זועבי, איך לומר זאת בעדינות, עלתה לח׳׳כים רבים על העצבים, ובימין ניצלו עד תום את הפרובוקציות שלה כדי להתחרות מי יפעל ביתר תקיפות כדי לסלק אותה יחד עם ח׳׳כים ערבים אחרים מן המשכן.
אחת הדרכים לכך היא העלאת אחוז החסימה, מ־2% ל־3.25%, במה שקרוי ״חוקי המשילות״. המהלך הזה מחייב כעת את הסיעות הערביות להתאחד לקראת הבחירות מתוך חשש שלא יעברו את אחוז החסימה.
נראה שהתדרדרות במצב הביטחוני, שכללה ב־2014 גל של פיגועים ואת מבצע צוק איתן, העבירה בשנה האחרונה את האווירה הסוערת ברחוב גם אל תוך המשכן, וסייעה מן הסתם לקדם כמה הצעות חוק ברוח התקופה.
למשל, הצעות שנועדו להכשיל בעתיד כל ניסיון לבצע עסקאות לשחרור מחבלים או מחוות מדיניות בתחום זה.
כך למשל הצליח יו״ר ועדת החוץ והביטחון, ח״כ זאב אלקין, להעביר בשלוש קריאות ותוך 24 שעות הצעת חוק המנטרלת למעשה את סמכות החנינה המוקנית לנשיא המדינה, ומאפשרת לממשלה להחזיר לכלא מחבלים ששוחררו בעסקאות כמו עסקת שליט או בפעימות מדיניות.
הצעה אחרת שנכנסה לספר החוקים במושב הקיץ ועוררה סערה זכתה לכינוי ״חוק ההזנה בכפייה״. והיא נועדה לאפשר להאכיל בכפייה מחבלים ואסירים שובתי רעב. על רקע קולות של התנגדות גם בתוך הקואליציה, רוככה לבסוף ההצעה לבלי הכר בטרם אושרה במליאת הכנסת.
חקיקה היא גולת הכותרת של הפעילות הפרלמנטרית, אבל הח״כים הפכו את החקיקה לתעשייה של ממש, לפס ייצור של הצעות חוק שרובן ככולן נותרו על הנייר. יו״ר הכנסת לשעבר שבח וייס נהג לכנותן ״הצהרות חוק״ ולא ״הצעות חוק״. סך הכל הוגשו בשתי שנות כינונה של הכנסת היוצאת 2,921 הצעות חוק פרטיות, מספר אסטרונומי ממש. כאמור, אל קו הגמר, ספר החוקים של מדינת ישראל, הגיעו רק כמה עשרות.
בין אותן הצעות חוק שאושרו היו שתי גרסאות של ״חוק המסתננים״, שבג״צ פסל. ביום האחרון, בטרם פוזרה, הספיקה הכנסת לאשר בקריאה סופית את הגרסה השלישית, בתקווה שהפעם היא תעמוד במבחן בג״צ.עוד ברשימת החוקים החשובים שאושרו: חוק השוויון בנטל, הכולל גם סנקציות פליליות על משתמטים, חוק משאל העם, חוק הספרים, האוסר על מבצעי 4 ב־100 שקל, חוק הפונדקאות ואחרים.
חוק שלא זכה לראות אור הוא דווקא חוק מע״מ 0%, חוק הדגל של יו״ר יש עתיד יאיר לפיד, שנותר על הנייר בגלל המחלוקת הפוליטית בין מרכיבי הקואליציה ושהוביל למשבר שבעטיו הוקדמו הבחירות. אבל מעל כולם האפיל חוק ״ישראל היום״, שביקש להטיל הגבלות על הפצתו של העיתון בבעלות שלדון אדלסון. החוק, שיזם ח״כ איתן כבל (עבודה), אושר במליאת הכנסת בקריאה ראשונה, למגינת לבו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ויש האומרים כי הוא הוא הטריגר להקדמת הבחירות.
לצד סיפורי החקיקה למיניהם, כותבי דברי הימים בכנסת ה־19 לא יפסחו כמובן על הדרמה שליוותה את בחירת הנשיא העשירי ראובןריבלין, מועמד שראש הממשלה בנימין נתניהו לא חפץ ביקרו, ועד הרגע האחרון ממש התקשה הנשיא הנבחר עצמו להאמין בניצחונו. ריבלין גבר על יריביו להתמודדות: מאיר שטרית, השופטת בדימוס דליה דורנר, יו"ר הכנסת לשעבר דליה איציק וחתן פרס נובל דן שכטמן.
על ההתמודדות העיבה פרשת החקירה הפלילית נגד ח"כ לשעבר בנימין פואד בן אליעזר, שפרש מן המרוץ לנשיאות ולבסוף גם מן החיים הפוליטיים.
תקראו לזה צחוק הגורל או עורמת ההיסטוריה, אבל לאחר הבחירות הקרובות צפוי לנו רגע מרתק במיוחד, בשעה שנשיא המדינה ראובן ריבלין יזמן אליו את אחד המועמדים כדי להטיל עליו את הרכבת הממשלה. מי שלא רצה בריבלין כנשיא יצפה ככל הנראה לטלפון המיוחל ממנו, בכפוף כמובן לתוצאות הבחירות.
הכנסת היוצאת מסמנת את פרישתם מהחיים הפוליטיים של כמה אייקונים פוליטיים: לימור לבנת, מאיר שטרית, עוזי לנדאו וכמובן גדעון סער, שביקש לעצמו יותר זמן איכות עם אשתו גאולה ועם בנם הפעוט דוד. שניים מחברי הכנסת היוצאת לא חיכו לגזר דינו של הבוחר והצליחו למצוא לעצמם סידור לא רע. כרמל שאמה הכהן (ליכוד) מונה לשגריר ישראל ליד מוסדות ה־OECD בפריז, וישראל חסון (קדימה) מונה למנכ"ל רשות העתיקות.
הנושא הנפיץ של הר הבית עלה לא אחת על סדר יומה של הכנסת, בעיקר על סדר יומה של ועדת הפנים בראשות מירי רגב (ליכוד), כשפעיל הימין יהודה גליק, שנורה בידי מתנקש ונפצע קשה, היה אורח קבוע בוועדה. כמה ח"כים מהימין, ובראשם משה פייגלין, עלו פעמים אחדות אל ההר עד שראש הממשלה, ראש השב"כ וגורמים אחרים קראו להם לחדול מכך.
ומה עוד היה לנו? ועדת חוץ וביטחון, ששותקה מעבודה חודשים ארוכים בגלל קרבות אגו אישיים סביב השאלה מי יעמוד ראשון בראשה; עוזר פרלמנטרי שהושעה לאחר שקרא לרצוח יהודים; ניסיון של דמות בולטת בקהילת הלהט״בים להוציא ח״כ מן הארון; יוזמה חוץ־ פרלמנטרית לעקוב אחרי ח״כים בשעות הפנאי שלהם; לוביסטים ששורצים בוועדות ולוחשים באוזניהם של ח"כים בהצבעות חשובות; וגם תרבות דיון נמוכה שלא הייתה מביישת את יציעי הכדורגל.
נזכור עוד שבשנה האחרונה שקדו כמה מהח"כים, ובראשם מיקי רוזנטל (עבודה), על הכנת כללי אתיקה חדשים, שביקשו לקבוע מה מותר ומה אסור לנבחרי העם. עם פיזורה של הכנסת והתפוצצות פרשת השחיתות הגדולה, נראה שלא כולם הפנימו את הכללים, שאולי היו מצליחים לשפר את תדמיתו של הפרלמנט הישראלי.
כבר כעת הכנסת ה־19 היא היסטוריה. ב־17 במרץ ילכו אזרחי ישראל לבחור את חברי הכנסת ה־20, מתוך תקווה שהיא תעלה לאין שיעור על קודמתה, וגם תאריך ימים ממנה.