לפני כשלושה שבועות  אלן גרוס, יהודי אמריקאי בן 65, מכלאו בקובה. גרוס נעצר בדצמבר 2009 בנמל התעופה של הוואנה, ובהמשך נידון על ידי בית משפט בקובה ל- 15 שנות מאסר באשמת "פעולות נגד המדינה". פעולותיו סיכנו את יהודי קובה והעמידו במבחן קשה את קשריהם הטובים עם המשטר במדינה.
 

שחרורו של גרוס היה חלק מתפנית דרמטית במדיניות האמריקאית כלפי קובה, שיכולה גם להביא לחידוש הקשרים הדיפלומטיים בין ישראל לאי הקריבי, שנותקו לאחר מלחמת יום הכיפורים. גרוס ורעייתו ג'ודי מתגוררים כיום בפוטומק, פרבר של וושינגטון במרילנד. הוא נולד בניו יורק, למד עבודה סוציאלית ועבד במשך שנים רבות מטעם חברות אמריקאיות בתחומים של סיוע חוץ ופיתוח בינלאומי. במסגרת זו הרבה לנסוע ברחבי העולם, כולל במדינות המזרח התיכון, בהן עיראק.

גם לכאן הוא הגיע, ולפני שנים אחדות עלתה אחת מבנותיו לישראל. בעשור האחרון פעל גרוס כקבלן משנה עבור הסוכנות לפיתוח בינלאומי של ממשלת ארה"ב )USAID), בהתקנת ציוד ומערכות תקשורת שנועדו לסייע לארגונים באותן מדינות. זו גם הייתה מטרת עבודתו-שליחותו בקובה, שבה החל ב־2009. הוא נשלח לאי הקאריבי כקבלן משנה־עובד עצמאי מטעם חברה אמריקאית שעבדה עבור ה־USAID. במסגרת המדיניות האמריקאית, משימתו הייתה לערער את השלטון הקומוניסטי באי ולסייע לארגונים ולמתנגדי משטר לחמוק מהפיקוח הממשלתי ההדוק על ערוצי התקשורת.
 

המדיניות הזאת מבוססת על חוק מיוחד שהתקבל בקונגרס ב-1996, ביוזמת הסנטור הרפובליקני הארכי־שמרני ג'סי הלמס מקרוליינה הצפונית, וחבר בית הנבחרים הרפובליקני דן בריטון מאינדיאנה. מטרת החוק הייתה לחזק את האמברגו שהטילה ארה"ב על קובה מאז שנות ה־60, בעקבות המהפכה שהעלתה לשלטון את פידל קסטרו, צ'ה גווארה ושאר ה"קומנדנטים". החוק כולל סעיפים רבים שתכליתם לחולל בקובה "מעבר בדרכי שלום לדמוקרטיה ייצוגית וכלכלת שוק". לצורך המדיניות הזאת, שחותרת למעשה להפלת השלטון בקובה, הקצה הקונגרס כ־20 מיליון דולר בשנה.


האישמו אותו בריגול. האוונה, קובה. צילום: רויטרס

החברה הקבלנית שעבורה עבד גרוס, "Development Alternatives" ("חלופות פיתוח"), קיבלה חוזה בסך 6 מיליון דולר מה־USAID כדי לקדם את המשימה. גרוס עצמו זכה לשכר של כחצי מיליון דולר. בתקופה קצרה של חמישה חודשים ב־2009 הוא טס עם אשרת תייר ארבע פעמים לקובה, והכניס למדינה ציוד תקשורת שכלל טלפונים חכמים, מחשבים ומכשירים לווייניים, וכן שבב מתוחכם למטרות ריגול, המשמש לערבול שיחות ותקשורת מחשבים ותכליתו למנוע מעקב ופיקוח באמצעות האזנות. 


בסוף  2009, כשנכנס לקובה בפעם החמישית, נעצר. שלטונות קובה האשימו אותו בתחילה בריגול לטובת המודיעין האמריקאי. ממשל אובמה, עורכי דינו ובני משפחתו של  גרוס הכחישו טענות אלה, וב-2011 הוא נידון כאמור ל-15 שנות מאסר באשמות פחותות של "פעולות נגד העצמאות והשלמות והריבונות של המדינה". 

בדיעבד התברר כי גרוס לא פעל מטעם ה־CIA אלא בשליחות ה-USAID. אך מעשיו היו מנוגדים לחוקי קובה, שאוסרים הכנסת חלק מציוד התקשורת שאותו הביא. בין שיש להגדיר את גרוס כמרגל ובין שלא, התנהלותו הייתה חובבנית ביותר. ראשית, הוא אינו דובר ספרדית. הוא נכנס ויצא מקובה בפרק זמן קצר ביותר, דבר שהעמיד אותו מיד תחת עיניה הפקוחות בלאו הכי של המשטרה החשאית ושירותי הביטחון היעילים שלה. גם סיפור הכיסוי שלו היה בעייתי: הוא טען כי הביא את ציוד  התקשורת לקהילה היהודית בקובה, אלא  שהקהילה כלל לא הייתה זקוקה לו.

היא  מונה כ-2,000 איש וברובה חיה בבירה. יש  לה כמה בתי כנסת וחבריה נהנים מחופש דתי  מלא. יחסיה עם שלטון פידל קסטרו, וכיום עם אחיו ראול, שירש אותו בהנהגה, טובים.  הם רשאים להגר מהמדינה ואפילו לעלות לישראל. הארגון האמריקאי־יהודי "ג'וינט"  מקיים מאז  1992 קשר הדוק עם הקהילה ומסייע לחבריה הזקוקים לכך באספקה של מצרכים, בסיוע לקשישים ובפעולות לשימור ותחיית הקהילה. סיפור הכיסוי של גרוס גרם לקשיים ולמבוכה רבה לא רק לקהילה היהודית באי, אלא עלול היה להקרין גם על קהילות יהודיות במדינות אחרות שמשטריהן עוינים את ארה"ב, ויכולים לחשוד בנציגי ארגונים שמקיימים קשר עם הקהילה המקומית כשליחי המודיעין האמריקאי.

מבחינה זו אלן גרוס ושולחיו נהגו בחוסר אחריות גמור. עם שחרורו ושובו לארה"ב, ערב חג החנוכה, פרסם גרוס הודעה שבה בירך בעברית ב"חג שמח" והודה לנשיא אובמה, לחברי קונגרס ולקהילה היהודית בוושינגטון על מאמציהם להוציאו לחופשי. השבוע, כשפניתי לאלן וג'ודי גרוס כדי לשאול אותם כמה שאלות, ובמיוחד לבדוק אם הם מתחרטים על הפעולה ואם אינם סבורים כי היא גרמה לנזק לקהילה היהודית בקובה, הם סירבו להשיב עליהן והפנו אותי לאשת יחסי הציבור שלהם. זו הסתפקה בתגובה שצוטטה קודם לכן. 

פידל וישראל

שחרורו של גרוס היה חלק מעסקת חילופי מרגלים בין ארה"ב לקובה. יחד עמו שוחרר רולנדו סרף טרוחיליו, איש ביון קובני שהיה למעשה סוכן כפול ופעל למען ה-CIA. הוא העביר לידי מפעיליו בסוכנות האמריקאית את הצופן של הביון הקובני - מכרה זהב מודיעיני, שאפשר לארה"ב לעקוב אחר מרבית התשדורות הסודיות של קובה ולעצור סוכנים. במסגרת העסקה התחייבה קובה לשחרר עוד 53 אסירים שמוגדרים "מתנגדי משטר ופעילים פוליטיים". בתמורה שחררה ארה"ב חמישה סוכנים של הביון הקובני שריגלו אחר הקהילה הקובנית בארה"ב, הידועה בהתנגדות הנחרצת לכל שיפור בקשרים בין המדינות.
 

אך למרות התנגדות זו החליט הנשיא אובמה לבצע מהלך היסטורי שנלווה לעסקת חילופי השבויים, והודיע על כוונתו לחדש את היחסים הדיפלומטיים עם קובה, להביא לביטול האמברגו ולשים קץ לאיבה ולעוינות שמתקיימות זה 50 שנה.  אך מהלכו האמיץ של אובמה עלול להיתקל  בהתנגדויות רבות. לא רק זו של הקהילה הקובנית-אמריקאית שמרוכזת בפלורידה, מדינת מפתח בפוליטיקה האמריקאית (ג'ורג' בוש הבן זכה בבחירות לנשיאות ב-2000  לאחרשגבר על אל גור בזכות כמה מאות קולות במדינה, ככל הנראה מזויפים).

מדיניות אובמה כלפי קובה זוכה גם לביקורת רבה מצד הקונגרס, ששני בתיו נשלטים עתה בידי המפלגה הרפובליקנית.  לארה"ב יש ייצוג נכבד בקובה. היא מפעילה את הבסיס הצבאי החכור גואנטנמו, שבו כלואים מאז 11 בספטמבר 2001 עשרות חשודים בהשתייכות או סיוע לפעילות הטרור של אל־קאעידה. לוושינגטון יש גם משלחת גדולה של  600 דיפלומטים אמריקאים הפועלים בחסות "משרד אינטרסים" בשגרירות שווייץ בהוואנה. מעניין לראות אם הקונגרס יאשר לממשל אובמה לחדש את הקשרים הדיפלומטיים ולמנות שגריר בקובה.מי שעוקבת אחר המהלכים האמריקאיים היא ישראל.

קובה ניתקה את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל ב-1973 על רקע מלחמת יום הכיפורים. בהנהגתו של פידל קסטרו הייתה קובה ממנהיגות מחנה "המדינות הבלתי מזדהות", ונודעה בעבר בתמיכתה במדינות ערב "הסוציאליסטיות" כמו מצרים של נאצר, לוב של קדאפי וסוריה של אסד. היא גם תמכה ותומכת באש"ף וברשות הפלסטינית.
 

אבל בשנים האחרונות חל שיפור ביחסים בין ישראל לקובה. תיירים מישראל מבקרים במדינה, ולפני כשנתיים ארגן הג'וינט ביקור של אנשי עסקים ישראלים באי. "אין לי ספק שקובה מעוניינת ביחסים עם ישראל", אמר לי רפי איתן, שהיה בעברו איש מוסד בכיר, חבר כנסת ושר, ומנהל יותר מעשור עסקים בתחום החקלאות בקובה.

"חידוש היחסים הדיפלומטיים תלוי בראש וראשונה בישראל", הוא הדגיש. אבל ישראל, שמיוצגת בקובה באמצעות משרד אינטרסים שפועל בשגרירות קנדה בהוואנה, אינה ממהרת. "אין בכוונתנו ליזום שום מהלך", אמר לי מקור במשרד החוץ, "אנו ממתינים לראות כיצד יתפתחו היחסים בין ארה"ב לקובה ובהתאם לכך נקבל החלטות".