הגננת״, שרץ בימים אלה על המסכים בישראל, לכאורה סרט תמים על ילד משורר (אבי שניידמן), מעלה לסדר היום שאלות מטרידות מעולמנו הגס, עד לפדופיליה רכה. ״הגננת״ כבר הפך לשם דבר בצרפת, כמו בישראל, ואינו דומה לשום דבר אחר שאתם מכירים. כבר בסצינה הפותחת, זרועו של השחקן ליאור רז נתקלת במכוון במצלמה שמצלמת אותו. המצלמה מזדעזעת מעוצמת המכה, כאומרת לצופה: חשבת לקבל בידור על הדרך? זה לא הולך להיות קל.

הבמאי נדב לפיד לא המציא את הגלגל. יוצרי תיאטרון פוליטי־חברתי נהגו להשתמש באמצעים דומים של גזילת החלום וחשיפת הקיום האמיתי, כדי לאפשר לצופה מבט ביקורתי. לרוב לא נעים. הפולמוס שעוררה התנהגותה של הגננת בהקרנה מיוחדת למורות בסינמטק תל אביב הוכיח שהמניפולציה של לפיד הצליחה מעל למשוער.

האם זאת הסיבה שהסרט נאסר להקרנה מתחת לגיל 16?
״זאת הגבלה חמורה ולא פרופורציונלית. הגבלה מעל גיל 18 שמורה היום לפורנו או לסרטים עם אלימות מזעזעת. במקרה של 'הגננת', ההגבלה נובעת מהעירום הגברי הפרונטלי שאני מציג. בארץ עירום גברי נראה לאנשים יותר חמור מעירום נשי. ועדת הצנזורה כנראה החליטה שגבר עירום יכול לקלקל נשמות רכות״.

"אהבה, זעם, ניכור וקרבה" מתוך "הגננת". צילום: יח"צ

אולי ״הגננת״ לא בנוי למערכת העיכול הישראלית?
״'הגננת' הוא סרט נפיץ במודע. המטרה היא לגעת בנפש של הצופים שלא קל להם להביט על עצמם במראה. לא הייתה לי כוונה ליצור פרובוקציה, אבל אני לא עושה סרט כדי שבסופו יגידו 'איזה חמוד', ילכו לאוטו וישכחו. הצופים יוצאים מטולטלים, מתפעמים וגם זועמים. קצת כמו הגננת שהילד שהיא מגלה הופך את עולמה והרצון לשמור על הנשמה הרגישה שלו בעולם הזה מוציא אותה משפיותה״.

את מה בעצם אתה מבקר? את התרבות שלנו? עולם החינוך? השירה?
״הסרט נפתח בסצינה הכי מוכרת בימינו: גבר יושב על הספה מול ערוץ 2. היום זה המצב הטבעי של הישראלי המצוי. הזעזוע של המצלמה מאחוריו, משמעותו: אם זה מצב נורמלי, העולם צריך להיטלטל. 'הגננת' יוצא למלחמת חורמה נגד השגרה והנורמליות הזאת. גם עולם השירה מלא בנרקיסיזם ואגו. השירה היא מטפורה לשאלה גדולה על גורלו של ילד רגיש, ומה הסיכוי שלו להישאר כזה, אם הוא לא ידע להקשיח את עצמו ולהפוך לגס יותר״.

קצת כמו המאצ'ואיזם הישראלי שאתה מפשיט בסרט.
״גבר שעומד מול המצלמה עירום, זה חתיכת דבר. זה מעמת את הצופה עם הגבולות שלו. זה מכניס אותו לדריכות. בכלל, עירום וגבריות ישראלית זה דבר שמאוד מעניין אותי. העירום הגברי הרבה יותר מסקרן מבחינת הקולנוע, כי הוא משחק עם הציפיות. עירום נשי כבר ראו מלא. להגיד לך שזה היה קל לשכנע אותם להתפשט? אבל הייתה הבנה שיש מאחורי זה איזה עומק ומשמעות, של הכרזת הקיום העמוק שלהם מול הצופים. כמו השירה עצמה״.

טראומה איומה

לפיד עצמו, אם תהיתם, אינו הומוסקסואל. הוא בן 40 שחי עם בת זוגו בתל אביב ולא מפסיק להסתובב בעולם עם ״הגננת״, לקול תשואות המבקרים ומחלקי הפרסים. כמו הילד המשורר, בן דמותו בסרט, כבר בגיל חמש הוא החל לבדות מאי שם שירים גדולים על מהות האהבה והחיים. ואף על פי שגדל לאבא סופר (חיים לפיד) ואמא עורכת סרטים (ערה לפיד), החליט בגיל שבע שלהיות משורר זה לא גברי מספיק, והתחיל להיות ילד רגיל שמקלל. אחרי שירות צבאי במודיעין על גבול לבנון, חש מחנק גדול, עזב לצרפת וגילה את נפלאות הקולנוע. אף על פי שנשבע לא לחזור, חזר ללמוד בסם שפיגל וסרט הביכורים שלו, ״השוטר״, הצליח בקנה מידה בינלאומי -בעיקר בצרפת.

חווית פוסט־טראומה?
״לא קרתה לי איזו טראומה גדולה בצבא, אבל בישראל יש תופעה שמנרמלים את הטראומה. יום הגיוס הוא טראומה איומה, וגם אם לא נהרגו לך חברים, זאת טראומה ותמיד יש לזה מחיר״.

נדמה שההשפעה הצרפתית ניכרת כסרטיך.
״יש מבקרים שאומרים ש׳הגננת' נראה כמו הסרטים הכי טובים שנעשו באירופה. אבל הסרטים שאני עושה, בעיני לפחות, הם מאוד ישראליים. יש בהם משהו ישיר, חד־משמעי ולפעמים בוטה לתוך המצלמה. הרבה פעמים צלמי קולנוע מתלוננים על השמש החזקה. אני מת על האור של ישראל, כי אני עושה סרטים על ישראלים. אנחנו חיים מתחת לשמש הזאת, עם האור הזה והחום הזה. אני קשור לישראל ברגשות עזים של אהבה, זעם, ניכור וקרבה. לכן חזרתי״.

הסרט הבא שלך הוא על ישראלי שכורח לצרפת עם תרגומון. הסרטים שלך הם תמיד על עצמך?
״הסרטים שלי, במובן מסוים, הם אוטוביוגרפיים, אבל הם לא אישיים. 'השוטר', שעוסק ברצח העשירים על ידי העניים יצא יומיים לפני שדפני ליף שמה את האוהל הראשון ברוטשילד״.

ל"הגננת" יש גם טיימינג בעל משמעות חברתית בעיניך?
״אולי הבחירות. ההשפעה במי תבחר. באיזה עולם. באיזו דרך. פוליטיקה זה לא רק איפה יעבור הגבול, אלא גם השאלות הגדולות של נשמה של מקום. אני מנסה לחשוף את הנשמה הקולקטיבית של ישראל, אבל כמו בכל מהפכה, גם ׳הגננת׳, שיוצאת למלחמה נגד רוח הזמן, לוקה באותם תחלואים שהיא מנסה לרפא. גם אני חלק מהמקום והזמן הזה. זה מה שמאפשר לי את לעשות את הסרטים שלי״.

מה הפתרון? מי הטוב? מי הרע?
״הסרט מתקיים במתח בין שני הקטבים. יש את האינסטינקט לצאת ולתקן את העולם, ובו בזמן יש את הקול שאומר שדינו של כל שינוי להיכשל. שהעולם לא יכול להיות יפה יותר, עמוק יותר, או צודק יותר, ואין טעם לדפוק את הראש בקיר״.

כמו הקטבים אצלך בין להיות משורר או להיות גבר?
״החלטתי להפסיק לכתוב שירים מתוך אינטואיציה מאוד חזקה, והבנה מצערת שכדי לשרוד אני צריך להשתיק את זה. מי שמרגיש חזק ובבית, לא צריך לכתוב שירים. במאי זה שילוב של גם אמן, וגם לא יודע מה, קצין. בשבילי זאת סגירת מעגל מאוד עמוקה עם הילדות, כי אם אני לא יכול לכתוב על זה שיר, אני יכול לשים את השיר בסרט״.