אחרי תני בא בוזי. בעקבות תנחום כהן־מינץ המנוח, שבגובה של 2.04 מ׳ היה ממושכות ה"נפיל" של הכדורסל הישראלי, בא בעז ינאי. ינאי, "בוזי" בפי כל, מושבניק בן מושבניק מנהלל. אז, כולה 1.99 מ׳, היה שחקן הציר בה"א הידיעה של נבחרת ישראל, או במונחים של כדורסל גארד מחופש לסנטר, שממרומי גובהו היחסי היטיב לתעתע בהגנות של הקבוצות היריבות.



חוץ מהכישרון המולד ומהענווה הכפרית הטבעית, היה לבוזי עוד ייחוד, בהיותו מהבודדים שהעזו לסרב לאימפריית הכדורסל סוחפת הכוכבים של מכבי תל אביב. "ממרחק של שנים אני רואה את הסירוב שלי דאז כנבון ביותר", הוא אומר למרגלות עץ תפוז שופע פרי עסיסי בגינת ביתו, בנהלל. "לאחר שראיתי מה שקרה שם לשחקנים ישראלים אחרים, חשבתי שבגילים האלה שחקן צריך לשחק כדורסל ולא לשבת על הספסל".


כמי שלא חצה את הקווים לשם, האם נראה לך שלמכבי יש סיכוי לזכות גם השנה באליפות אירופה?
"על פניו יש מולה לפחות שלוש- ארבע קבוצות יותר טובות ממנה, אבל הפתעות אפשריות תמיד, כפי שמכבי הוכיחה אשתקד, כשזכתה אף על פי שאף אחד לא ספר אותה".
 
מפריע לך שבקבוצת הייצוג של הכדורסל הישראלי משחק כעת רק ישראלי אחד, יוגב אוחיון?
"ברור שזה צורם. גם אם משחקים איתו יהודים שהגיעו מארצות הברית, ג׳ייק כהן וסילבן לנדסברג, בכל זאת הם לא ישראלים. אבל אם רוצים להתמודד עם הקבוצות החזקות באירופה, נראה שאין מנוס מלהתחזק בשחקנים אמריקאים".

ובתקופתך?
"בתקופתי הותר לקבוצות לשתף זר אחד, וכשפרשתי מליגת העל, לפני 30 שנה, זה התקדם לשני זרים בקבוצה".
למה גורם ריבוי הזרים? "זה פוגע בשחקנים הישראלים, עוצר אותם ולא נותן להם הזדמנות להוכיח את עצמם. מאמנים כאן מעדיפים לשתף את הזרים, לא תמיד משיקולים מקצועיים".

ואתה היית ה"ענק" בקבוצה דלת זרים.
"קודם כל זה מה שהיה. שנית, במשך השנים סיגלתי לעצמי תכונות שאפשרו לי להצליח. אם הסנטרים האחרים היו גדולים, חזקים ואטיים, אני אומנם הייתי עם פחות סנטימטרים בהשוואה אליהם, אבל יותר זריז מהם".

מושבניק בין קיבוצניקים

משפחתו של בוזי (62) הגיעה ב-1922 למושב נהלל בן השנה. חוץ משנה אחת, שבה שיחק בהפועל תל אביב והתגורר בגבעתיים, הוא נטוע כל חייו בלב עמק יזרעאל. שנים רבות היה רפתן, עד שהרפת חוסלה. זה מכבר הוא עובד חברת "פז", לאו דווקא בתחנות הדלק.

איך גילו אותך?
"יום אחד החליטו בנהלל להקים קבוצה ששיחקה בליגה ג׳. הייתי רק בן 15, אבל עם הגובה שלי גויסתי לקבוצה. כעבור שלוש שנים, כשאוחדו 
הקבוצות של גבת ויגור, עברתי לשם ושיחקתי בנבחרת הנוער. הייתי בגבת- יגור מושבניק בין קיבוצניקים. אז שיחקנו על בלטות במגרשים פתוחים, לא באולמות עם פרקט כמו היום. המשחקים התחלקו בין שני הקיבוצים. כשאלה נערכו בשישי בערב ביגור, היו מגיעים לשם חבר׳ה גם מנשר לראות אותנו משחקים. ביניהם היה אחד, שלמה בניזרי".
 
בוזי, שבמשחק השיא שלו בליגה קלע פעם 60(!) נקודות משוגעות, בניגוד לאי אלה שחקנים בהווה, לקח ברצינות את ייצוג המדינה במדי הנבחרת הלאומית. "לדעתי, לשחק בנבחרת זה כבוד גדול", אומר מי שמדורג השלישי בין קלעיה בכל הזמנים, לאחר דורון ג׳מצ׳י ומיקי ברקוביץ׳. "אולי בזמני זה היה אחרת. עובדה, באליפות אירופה ניצחנו אפילו את יוגוסלביה, שנה אחרי שזכתה באליפות העולם, והנבחרת שלנו הייתה אז, ב-79׳, סגנית אלופת אירופה".
 
מה חסר היום לנבחרת כדי להגיע להישגים כאלה?
"חסר גובה. במרוצת השנים לא גדלו כאן שחקנים ענקים. בנבחרת של היום  חסרים קלעים, חסרה טכניקה אישית, ולפעמים חסר גם שכל".

להבדיל מרוב השחקנים, שמשחקים עד שנות ה-30 שלהם ואז תולים את הנעליים ונעלמים מהמגרשים לבלי שוב, בוזי סחב את העגלה בליגות נמוכות שנים רבות. כשהוא נשאל אם היה קשה לו להיפרד, הוא משיב בפשטות: "אני אוהב את הכדורסל. בשביל זה הייתי מוכן לאמן גם קבוצות ילדים".
 
משלושת ילדיו, נמרוד (34), ילד הסנדביץ׳ שלו, שיחק כדורסל בנעוריו. לאחר שהשתחרר מהצבא, נסע ללמוד בארצות הברית במלגת כדורסל, ובמקום להצטיין כאביו בין הסלים, תפס אהבה ונשאר הרחק מהמולדת.
 
בוזי שומר על כושר. הוא צועד בשדות עם רעייתו ליאת, אמנית, שעבודותיה תורמות לאווירה במעונם הצנוע; ועד היום, לא תאמינו, הוא משחק כדורסל, עם החבר׳ה במושב ועם עמיתיו, מוותיקי השחקנים בהתיישבות העובדת. כשקוראים לו להתייצב למשחק נוסטלגי, בוזי נענה לקריאה לדגל. "לפקודה תמיד אנחנו", אומרים על שכמותו.