אני ואשתי מתכננים לטוס לאיטליה לחמישה ימים והילדים ישארו אצל סבתא וסבא. אנחנו מתלבטים איך לספר על כך לילדינו, בת ובן בני 4.5 ושנתיים ו-10 חודשים. וגם - האם נכון להתקשר אליהם בזמן החופשה?

יש כל מיני דברים שאנחנו חייבים לפעול בהם בדרך של ניסוי וטעייה, כי אנחנו לא תמיד יודעים איך הילדים יגיבו, למשל לשיחת טלפון או לסקייפ. קודם כל, אתם אומרים להם שאתם נוסעים יומיים לפני, לא קודם. ילד בן שנתיים לא יבין את המשמעות של הדבר הזה שאימא ואבא נוסעים לטיול של חמישה ימים, וילד בן ארבע יבין יותר.

אתם צריכים להגיד את זה עם חיוך ותחושה של הרפתקה. אם הגדול יגיד שגם הוא רוצה, אז תסבירו לו שזה טיול של מבוגרים, וזה מתאים רק לאימא ולאבא: "אנחנו נוסעים לראות כל מיני מקומות, וזה לא משהו שיעניין ילדים. וחוץ מזה אתם נשארים אצל סבא וסבתא שיעשו לכם כיף חיים לא נורמלי". צריך לברר עם הסבא וסבתא מה הם מתכננים, ואז תוכלו להגיד לילדים שהם ייקחו אותם ללונה פארק, למסעדה, לסרט, לבקר את הדודה ואת הילדים. תעשו מזה סוג של הרפתקה, ואל תבטיחו שתביאו להם מתנות, כי זה לא מעניין אותם.

תגידו להם את זה הכי אמיתי. נכון, אולי הם יבכו, אולי הם יביעו אי שביעות רצון, כי הגדולה כבר קצת מבינה את הפרידה ואת המשמעות של לא להיות, ולקטן זה יהיה די חדש - מה זה אימא ואבא נוסעים לחמישה ימים? מבחינתו זה כאילו תגידו לו שאתם נוסעים לירח, זה אותו הדבר מבחינת יכולת התפיסה שלו. תגידו שאתם נוסעים לטיול ויהיה לכם כיף ואתם תחזרו: "וכמובן שבארץ איטליה שאליה אנחנו נוסעים, יש גם טלפונים ואינטרנט ואנחנו נוכל לדבר".

בדרך כלל, אם צצות בעיות, הן קורות ביום השלישי או הרביעי. לפני כן הילדים נהנים מההרפתקה, מהשונות, מהדבר האחר, קצת אקסטרה פינוק, כי סבא וסבתא לפעמים מתירים את הגבולות. ואז יכול להיות (לא תמיד, זה לא אותו דבר אצל כל הילדים), שהגעגוע מתגבר. וכשמתגבר הגעגוע, במיוחד כששני ההורים אינם, מתחילות השאלות כמו: "האם הם יחזרו"?, "מה זה אומר"?, "עוד בוקר אני מתעורר והם אינם, ועוד לילה עובר". זה נקרא חרדת נטישה. כמובן שיכול להיות שזה לא יקרה, כי מדובר רק בחמישה ימים. כך שניתן לקרוא לזה געגוע המלווה בחשש של "איפה הם"?, "מה קרה להם"?

אני חושבת שאפשר לעבוד בדרך של ניסוי וטעייה - לנסות להתקשר יום אחד דרך הסקייפ, ואז רק על ידי התגובה של הילדים אחר כך, יתברר לכם אם זה היה נכון או לא. יש ילדים שרואים את ההורים על המסך וזה מרגיע אותם, ותוכלו להגיד להם שאתם כאן ושקניתם להם משהו חמוד ומתוק, ועוד יומיים תחזרו ותראו להם, ואולי זה יהיה נחמד וזה יעזור.

יש ילדים קצת יותר רגישים שדווקא לראות את ההורים ילבה אצלם את הגעגוע ואת החוסר. אם זה יהיה המצב, אתם צריכים לסיים את השיחה כי זה מציף את הילדים ברגשות, ואל תעשו את זה שוב. תהיו כל הזמן בקשר עם הסבא והסבתא, ואם תשמעו שהכול זורם - אז אין צורך ליצור קשר טלפוני, כדי לא להתסיס דברים שנמצאים מתחת לפני השטח.

ההורים צריכים לדעת שיהיה יותר קל להסיח את דעתם של הקטנים, ועם הגדולים אפשר לעבוד עם פינוקי שוחד קטנים: "בא לך לבוא איתנו לסרט ונקנה לך גם פופקורן קטן? או שוקולד? או בגדים?". וכך עושים את אותם הדברים שנעימים לילדים, כל אחד מה שמתאים לו. לחשוב מה יכול להעסיק אותם בהנאה.
אם אתם חוזרים ארצה במשך היום בשעה סבירה, אז שהילדים יחכו לכם בשדה תעופה ואולי יביאו לאימא איזה פרח.

ייתכן שבהמשך יהיו לזה גם תוצאות בבית, של שאריות של חשש שמא אתם נעלמים להם שוב, ויכול להיות שתצטרכו להתמודד עם היצמדות הילדים אליכם. חשוב לדעת שאלו דברים שיעברו עם הזמן. כשילדים חרדים למשהו, רק הזמן, המציאות והשגרה משכיחים מהם את מה שהיה קודם. זה לוקח קצת זמן, וגם כל ילד עם הקצב שלו, אבל יום אחד זה יעבור.