בתי בת ה-3 וחצי נולדה עם DDH, כלומר, עצם הירך שלה לא יושבת במקום. היא עברה טיפול ארוך ומאז אנחנו כל הזמן במעקב, אך לצערי הודיעו לנו שהיא תצטרך לעבור ניתוח למרות הטיפול הממושך. כעת אני בדילמה כיצד עלינו להכין אותה לניתוח? ואיך עלינו להתמודד עם התקופה שלאחר הניתוח, שבה היא תהיה נתונה בגבס במשך כשישה שבועות ואף לא תוכל ללכת לשירותים?

אין ספק שהילדה הולכת להיות מאוד מוגבלת. לכן חשוב להעביר לה את כל המידע החיוני. צריך להבין שיש הבדל בין המידע המועבר לבין החוויה שלה אחר כך, כאשר היא תהיה נתונה במשך שישה שבועות בגבס.
את המידע יש להעביר באופן רגיל וענייני, להביט לה היישר לתוך העיניים ואף להוסיף חיוך (אפילו מלאכותי) ולומר לה: 'פיצוש תקשיבי, אפילו שעשינו כבר את כל הטיפולים, הרופא החליט שהוא צריך לעשות ניתוח. זה אומר שנלך כולנו ביחד לבית החולים ושם האחות והרופא יכינו לך מיטה ופיג'מה פרחונית ונוכל להביא את הספרים שאת אוהבת. הרופא ייתן לך תרופה  שתגרום לך להיות שקטה שקטה וישנה, ואת יודעת, אני אהיה איתך שם כל הזמן ואחזיק לך את היד. ואחרי שתירדמי הרופא יטפל לך ברגליים'.

כמובן שאין צורך לומר לה בדיוק מה עושים בניתוח, כי מדובר בילדה בת 3 וחצי ולא בנערה בת 13 שיכולה לחפש בעצמה פרטים באינטרנט. יכולת החשיבה של ילדה בת 3 היא קונקרטית, אסור להגיד לה דברים כמו 'מנסרים את העצם', 'חותכים' וכדומה, כי הדמיון שלה יכול להשתולל.
תאמרי לה שהרופא עומד לתקן לה את הרגליים בניתוח, ואחר כך, בשביל שהתיקון הזה יישאר לתמיד, לכל החיים, הוא ישים גבס: 'ועם הגבס הזה, מתוקה, אנחנו נחזור הביתה ואת תצטרכי להיות ככה כמה שבועות'. תתחילי לספור עם אצבעות הידיים את השבועות – 'אחת, שתיים, שלוש...', ממש כמו שמספרים סיפור לילדה קטנה.

חשוב לעשות את השיחה כשלושה ימים לפני הניתוח. אם הילדה תתחיל לשאול שאלות, את חייבת לענות לה על כל שאלה, מבלי להתחמק, גם אם את נאלצת לשקר. שימי לב לא לשקר על דברים חווייתיים שהיא אמורה לעבור במציאות, ותקפידי לשמור על ענייניות.

אני מוסיפה עוד עצה חשובה -  לא לרחם על הילדה, לא לפצות אותה ולא לשחד אותה. אני יודעת שאנשים מבוגרים מתקשים להבין זאת, אבל מאוד חשוב שתקפידי שכל הסובבים אותה לא ירחמו עליה ולא ישדרו לה שהיא מסכנה. היא תתגבר על זה והיא תהיה בסדר,את זאת שתרגיש את הקושי יותר ממנה. לכן, אל תאפשרי לבני המשפחה לשחד אותה ולרחם עליה ולהביא לה מלא מתנות, אין צורך לנחם ואין צורך לפצות. גם ככה תהיה לה תשומת לב ותעשו המון דברים כדי להקל עליה. אפשר לקנות לה כמה ספרים או דיסק חדש, כלי כתיבה לצייר וכדומה, פעילויות מהנות שאפשר להעביר איתן את הזמן.  כדאי גם להביא הביתה משחקים שגורמים לילדים לצחוק, כי צחוק מאוד בריא במצבים כאלה וגורם להפרשת אנדורפינים.

חשוב לזכור שיהיה קשה, אבל היא תתגבר על זה. הרי מדובר במצב זמני שיעבור והכול יהיה בסדר. לא מדובר במצב שילווה אותה וישפיע על כל חייה לעולמים, מדובר באפיזודה חולפת בחייה והכול ישתפר אחריה ויהיה בסדר, וזה המסר שצריך להעביר ולשדר לילדה.

ערכה: הדס בארי
מתוך תכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב- 10:00 ב-'רדיו ללא הפסקה'