הנה זה בא, השי הצנוע שכל בוהן שמכבדת את בעליה מקדישה לו ביום מן הימים: ציפורן חודרנית. אז לקחתי את י' בן ה־11 למרכז של אשפים בהוצאת ציפורן חודרנית, כדי להיפרד מהשי הטורדני לחג. בתחנה של הרכבת הקלה ישבה ילדה עם אמא שלה. "בואי נקנה כרטיס", היא הזכירה לה, ואמא שלה הפטירה: "אין צורך. זו רק תחנה אחת. לא יבוא פקח". אחר כך הגענו למרכז העיר, והיו שם המוני אנשים שחיכו שהרכבת תעבור כדי לחצות מהר את הכביש איפה שיש מסילה, לפני שיבוא שוטר. כשהגענו למרכז של האשפים, קנינו עיתון, כדי שלא ישעמם. י' עבר על הכותרות: הוא גילה שאריה דרעי שוב חשוד במשהו, שהנשיא שאנס רוצה חנינה, ועוד כמה פשעים ועברות של מי שיושבים בשלטון, ולא רק הם. הקינוח היה ההכרזה של האשפית: "אם הייתי יכולה לגנוב מלא בלי שיתפסו אותי, הייתי גונבת". ככה. "אני מרחם עלייך", אמר לי י'. "איך אפשר לגדל ילדים שומרי חוק במדינה שכולם חושבים בה שצריך לגנוב ולרמות? אפילו שרים וחברי כנסת!" "אפילו", הוא אמר.
אנחנו כועסים כשהילד שלנו משקר. אבל אנחנו משקרים לא פעם בעצמנו, גם לילד. לשאלות השקר הזה יש גרסאות שונות במציאות של חיינו. אנחנו אומרים לילדים לא לחצות רמזור באדום, אבל עושים את זה בעצמנו, ולא פעם חוצים באור אדום יחד איתם כשאנחנו אומרים להם "זה בסדר, אתה איתי", או "רק היום מאמי, רק היום". אנחנו אומרים לילדים לסדר את החדר ולשמור על ניקיון, אבל זורקים ברחוב את העטיפה של הסיגריות או הארטיק אם אין ממש מתחת לאף שלנו פח, ואומרים לילד: "נו, תדחוף את זה שם", רק כדי להיפטר מזה. אנחנו מבקשים מהילד שיחכה בסבלנות כשהוא מצפה מאיתנו שנעשה משהו עבורו, אבל חסרי סבלנות לחלוטין בכבישים, בתורים במרפאות, וכשאנחנו עוקפים וכועסים אנחנו אומרים "הפעם זה ממש דחוף", או "היום אנחנו ממהרים במיוחד".
אנחנו משקרים לעצמנו כל הזמן ונותנים תירוצים והצדקות למעשים האלה, אבל מצפים מהילדים שילמדו להבין את הניואנסים שבשקר הזה. והם מחכים להיות גדולים כדי לעבור על כל החוקים האמיתיים והציוויים החברתיים, כי לגדולים מותר.
ההורים האלה, שעומדים בסבלנות עם הילד שלהם ברמזור, נתקלים לא פעם בשאלה "למה הם עוברים" או "למה הם עוקפים" והם צריכים להסביר מה המשמעות של כיפוף החוקים או ה"שקר לרגע" שעושים אותם אנשים. אבל בעיני זה מאוד פשוט. הרבה פעמים אני עומדת במעבר חציה כשהאור אדום ואין נפש חיה באזור. אנשים חוצים את הכביש באור באדום ומביטים בי בתימהון. אני מעדיפה לכבד את החוק כל הזמן מאשר לכופף אותו מדי פעם. כי יכול מאוד להיות שהכיפוף הבא יעלה ממש ממש ביוקר. לכולנו.
עיתונאי קטן שלי / יאיר ויץ (בן 11)
חבר של אמא ואבא, שהוא רופא שיניים, אומר שלהמון ילדים בישראל יש חורים בשיניים. אני יודע שהמומחים אומרים שזה בגלל שהילדים לא מקפידים לצחצח שיניים אבל נראה לי שיש עוד סיבות, כמו האוכל הגרוע שהרבה מאיתנו אוכלים. אבל אני הרי לא מומחה וגם אותי צריך הרבה פעמים לשכנע לצחצח.
כבר כשהייתי קטן אבא עלה על הטריק וקנה לי מברשת שיניים חשמלית שמחליפים לה ראש. כשכבר התחיל להימאס לי ממנה, אמא הגישה לי בהבעה חגיגית מברשת שיניים חשמלית נטענת של Oral-B, שמגיעה עם דמויות מ"לשבור את הקרח" או מ"מכוניות". לפי מה שכתוב על האריזה, המברשת החשמלית מסירה פי 2.5 יותר רובד חיידקים ממברשת ידנית, פי 20 יותר תנועות בדקה ממברשת ידנית ויש לה ראש שיכול להגיע לכל האזורים בחלל הפה הקטן. בקיצור, אני כבר רגיל לצחצח שיניים עם מברשת חשמלית, אבל אולי סרבני צחצוח ישתכנעו לנסות.
מברשת שיניים חשמלית של Oral-B, מגיל 3. מחיר: 70 שקלים במקום 140 שקלים (עד ה־13.4) ב"סופר פארם"
המלצת תרבות
הנה שיעור שאולי לא גובש מלכתחילה כשיעור, אבל כך יצא: ספרי הילדים Bookface מציעים באמצעות אתר הבית שלהם להעלות תמונת פנים של הילד ולשלב אותה ב־12 ספרי הסדרה. רעיון מתוק, שאולי במרכזו תוכנן לממש את הרצון להיות כוכב, אבל יצא משהו אחר: שיעור ב"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". זה נכון שבעתיים בהגדה של פסח. הילד יכול להיכנס לתפקיד משה רבנו, הבן החכם מארבעת הבנים ועוד. שימו לב לאיורים היפים של פפה פיינברג, שהופכים את ההגדה למתנה מקורית וחביבה לחג.
הגדה מאוירת ומקוצרת של Bookface, 24 עמודים, איורים: פפה פיינברג, בכריכה רכה (79 שקלים) ובכריכה קשה (99 שקלים), להשיג ב־www.bookface.co.il או בטלפון 077-5413020