לא להכל מתרגלים: הסכנה הגדולה עם הטרור הוא ההשלמה איתו

זה היה ערב מקסים עם טיול במחנה יהודה, והמוני הורים וילדים שערכו קניות לקראת שבת. רחוב יפו בירושלים היה גדוש באנשים. המחזה הזה מוכר לכל מי שמסתובב בירושלים: יהודים, ערבים, חילונים, דתיים. נזירות, כמרים, קאדים, מה לא. ואז זה בא, הזדחל בשקט מצמית. על פסי הרכבת הקלה צעדה תהלוכה, ודגלים גדולים, שחורים, עם מגן דוד צהוב, התנופפו באוויר. “מה זה?" שאל ילד אחד את אמא שלו, והיא הסבירה לו: “הם מחפשים ערבים". “למה צריך לחפש אותם? הם פה בכל מקום. הם חיים איתנו, לא?" שאל בתמימות.

התמונה המשתקת הזאת החזירה אותי לביקור שערכתי בבית הספר הדו־לשוני “יד ביד". ישבנו בספרייה, ורבע שעה אחרי הצלצול נכנס ילד עם סימני מכות על הפנים. אפילו כעס לא הצלחתי לזהות שם. רק שפיפות והשלמה. הוא דיבר בלחש עם אחת המורות ויצא מהספרייה אל עבר כיתתו. ביקשתי שתסביר לי מה זה היה. “חטף מכות ברכבת", אמרה לי. אך טבעי היה שאשאל מדוע. “זה פשוט. הוא ערבי. יש חבורות שלמות שצדות אותו ואת החברים שלו", ענתה לי. “הכי מדאיג שהוא כבר התרגל לזה".

גם לאבטחה הכבדה שנמצאת בכל מקום התרגלנו. בשבוע שעבר חזרתי ממצעד החיים באושוויץ־בירקנאו. הטיסה יצאה מישראל, עצרה בוורשה ומשם המשיכה לקרקוב. המעבר בין שדות התעופה היה כרוך בבידוק ביטחוני, בלי להסתכל בעיניים, בלי להתעכב על שום דבר. עמדתי מאחורי אדון חרדי מבוגר, והמאבטח בשדה התעופה ביקש ממנו להסיר את חגורתו. אחר כך דרש ממנו להסיר את מגבעתו ואת הכיפה. גם תור הציצית הגיע. האיש הזה סיפר לי אחר כך שהוא ניצול שואה, שהגיע למצעד. הכעס מרגעי ההתפשטות הכפויה נעלם. “התרגלנו לזה", אמר לי.

בכניסה לבית המלון בקרקוב עמד גברתן. פערתי את תיקי בפניו, והוא הסתכל עלי בעיניים משתוממות. עמדנו זה מול זה. ככה, בלי אומר. לאט־לאט אספתי את תיקי בחזרה. הוא באמת לא הבין למה אני מגישה לו אותו. אני הבנתי בדיוק: אני, אתם והילדים שלנו קורבנות טרור.

הוא נמצא בכל מקום ומחלחל אל חיינו, קובע כמה שעות יעמוד המאבטח בפתח החנות עד שיהפוך לשקוף ומה מספר השערים החשמליים שיקדמו את פנינו יחד עם מהדורות החדשות המיוחדות שיזעקו מהמרקע. כל ביקור בקניון כרוך בשלבים־שלבים של גדרות: הביקור בקניון נפתח בפתיחת תיק בבוטקה של השומר, ממשיך בבדיקת מגנומטר, עובר אל שער, משם אל מסוע, ורק אז אל החנויות המבוקשות.

הטרור המודרני הוא כבר מזמן לא איום ערטילאי, אלא בן בית ומעצב תרבות דומיננטי. הדרך היחידה שאפשר להתמודד איתו, היא לשים אותו בכתם העיוור שלנו, כלומר המקום שאנחנו לא רואים במרחב. "להכל מתרגלים", נהגה סבתא שלי לומר. וזו, אם תשאלו אותי, הסכנה הגדולה, לא פחות מחבורה של חסידים שוטים ש"מחפשים ערבים" באצטלה של "אהבת ישראל". לאהבה הזאת אנחנו לא מוכנים ולא רוצים להתרגל. 

עיתונאי קטן שלי - יאיר ויץ (בן 11)

בבה הכבשה נולדה בדוכן קטן בנחלת בנימין. בהתחלה היו כבשה סגולה כסגולה להצלחה, לפריון ולמזל. כבשה שחורה עם לב זהב, כבשה עם רטייה כסמל לרתיעה שלה מזאבים וממחלות ועוד כבשים מהעדר שאיתמר טל יצר מפלסטלינה. אחר כך הגיעו הספרים, וכל ספר עוסק בכבשה אחרת. עכשיו קראתי שני ספרים חדשים וחמודים לקטנים, עם בבה הכבשה הגיבורה ובבה הכבשה החכמה. אני חושב שאלה ספרים מאוד מעודדים, גם בגלל הצבעוניות, גם בגלל שאפרים סידון כותב יפה מאוד וגם כי הם מראים שכמעט כל אחד יכול להיות בסדר, אם הוא רק משתדל. 

“בבה הכבשה החכמה" ו"בבה הכבשה הגיבורה", בבה הוצאה לאור. מחיר: 58 שקלים לספר

המלצת תרבות

יש משהו קטן, אינטימי ומחבק במוזיאון לאמנות האסלאם, מוסד ותיק בבירה. ביום חמישי הבא תיפתח התערוכה “אות מאיראן", ובה כרזות של מעצבים גרפיים איראנים ב־40 השנים האחרונות. כחלק מאירועי פתיחת התערוכה, יקיים המוזיאון בשיתוף שבוע העיצוב ירושלים סדנה בהנחיית אמן הקליגרפיה יורם קפלן לכל המשפחה. במהלך הסדנה יבנו הילדים מברשות ענקיות וכלי ציור מיוחדים ובהמשך יצאו לחצר המוזיאון וייצרו עבודות קליגרפיה גדולות ממדים. אחרי הסדנה יתקיים סיור מודרך למשפחות. 

יום שבת, 21.5, בשעה 11:00, סיור למשפחות: 13:00, המוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים. הסדנה כלולה במחיר הכניסה למוזיאון