מילים אינן יודעות לתאר את עוצמת האהבה שיודעות ענת וקרן זו לזו, ולילדים שהרתה להן אהבתן. כדי להבטיח את המחויבות ההדדית האחת לרעותה ערכו ביניהן השתיים הסכם לחיים משותפים, שקיבל תוקף של פסק דין, וצוואות משותפות שנועדו להבטיח את שיעשה ברכושן לא רק בחייהן אלא גם לאחר אריכות ימים ושנים.
לימים, גמלה בליבן ההחלטה ללדת לתא המשפחתי המשותף שיצרו ילדים שיהיו משויכים גנטית אלה לאלה. השתיים בחרו לרכוש תרומת זרע אנונימית מאותו תורם זר, לשם כך פתחו חשבון משותף בבנק הזרע. הן חישבו ומצאו את התכונות שהיו רוצות כי יהיה לאביהם הגנטי של ילדיהם העתידיים ורכשו, בהחלטה משותפת, את זרעו. ובאופן מרגש שתיהן הופרו מאותו הזרע כמעט באותה העת. בטרם הופרו מזרעו של הזר, הן ערכו ביניהן הסכם להורות משותפת, וכך הבטיחו זו לזו בעבותות, כי יהא אשר יהא, גורל ההיריון של מי מהן, יהיו הילדים שייולדו לאחת מהן או לשתיהן משותפים. הן ביקשו לבסס הורות עתידית "נורמאלית" כזו שיודעים בני זוג שאינם בני אותו המין, הורות הדדית משעת ההפריה, הורות ושותפות ביחס לעובריהן. ההפריה של שתיהן נקלטה והן נשאו, אולי לראשונה בישראל, את הריונן בו זמנית.
קרן וענת ילדו במרחק של ימים אחדים זו מזו. אך כאילו ניבאו מראש את תהפוכות הגורל, פרפרה ענת שעות ארוכות בין חיים למוות עד אשר ניצלה, ובסופו של דבר בנה הצטרף לאחיו התאומים. מאושרות אך מותשות, חזרו האימהות הטריות לדירתן כשהן חובקות בזרועותיהן את שלושת ילדיהן אותם הביאו לעולם במאמץ משותף.
קרן וענת הן נשים פורצות דרך כיוון שלראשונה יצרו מראש את אחריותן ההורית כלפי העוברים שברחמן – החל משעת עיבורן, בנוסף למחויבותן ההדדית כלפי הילדים שיוולדו להן. בימים הספורים שבין הלידות פנו אלי השתיים בבקשה שאוציא בעבורן צו הורות פסיקתי. צו הורות פסיקתי ניתן על ידי בתי המשפט בארץ בדרך כלל לאחר הליך אימוץ ארוך ומייגע ורק להורות בהליך פונדקאות בישראל. ואולם, ענת וקרן היו החלוצות שזכו ב"צו הורות פסיקתי", בלא כל הליך משפטי מורכב, מבלי שנדרשו כלל להופיע בבית המשפט ולבזבז בכך זמן וכסף. בקשתן התקבלה אך ורק על יסוד בקשה, אשר לוותה במסמכים המוכיחים את הזוגיות האמיצה ביניהן ולאור הסכם ההורות שערכו ביניהן. בבקשה כזו נדרשה אמנם הסכמת היועץ המשפטי של משרד הרווחה, אך לא נדרש תסקיר פקיד סעד לבחינת מסוגלותן ההורית הדדית.
חידוש נוסף שיש לרשום על שמן של ענת וקרן היא העובדה שהמוסד לביטוח לאומי הסכים להכיר בהן כאימהות משותפות לשלישיה, מה שמאפשר להן ליהנות מקצבת ילדים משמעותית מזו לה היו זוכות אלמלא הוכרה הורותן המשותפת.
אך אם הסוף טוב על מה נלין? ובכן, הטיפול בעניינן של ענת וקרן מחייב הבנה כי ראוי להכיר ולהעניק צו הורות פסיקתי לא רק לאחר לידת התינוק, אלא כבר לאחר ההתעברות בעוד האישה נושאת את הריונה. אלמלא היו השתיים בנות אותו המין, נהיר כי לו זו הייתה זוגיות של בני זוג לא מאותו המין, במות בת הזוג במהלך הריון או לידה, לא היה ספק באשר להורותו של בן הזוג על הילוד. אך לו חס וחלילה נפטרה ענת ורק בנה היה נותר בחיים - לא הייתה דרך להבטיח את הורותה של קרן על אותו הילוד, וכדי שלא יימסר לאימוץ לזרים היה עליה לנהל מאבק משפטי קשה וממושך שאת סופו מי יישורנו.
חמורה מכך היא העובדה כי כשירותם ההורית של "סטרייטים" נבחנת בדיעבד, כשמסתבר שהם מזניחים את ילדם עד כדי הכרח לערב את רשויות הרווחה, או במקרים של סכסוכי משמורת קשים במיוחד. מדוע, אם כן, נדרש תסקיר או חוות דעת של רשויות הרווחה כאשר ההורים הם בני אותו המין? זוהי הפליה בולטת לעין ופגיעה בזכות היסוד להורות.
העיר אמנם לובשת חג ודגלי הקשת מתנוססים ברוח, אך המציאות היא הרבה יותר מורכבת. ראוי בימינו להעניק שיוון מלא להורים בני אותו המין, היות שמחויבותם ההדדית ואחריותם ההורית לילדים אותם הם מביאים לתוך התא המשפחתי ההרמוני אינם שונים במאומה מזו של בני זוג שאינם בני אותו המין.
עו''ד דיינה הר-אבן היא מומחית בדיני משפחה וירושה