באחד מגלגולי בעיתונות ערכתי את המדורים במגזין גברים פופולרי (תנחשו לבד איזה). המילים והמחשבות של הכותבים הטובים ביותר בישראל באותה תקופה היו בנות בית אצלי על השולחן, והילדים התרגלו לזה שכשהטלפון מצלצל, יש סיכוי סביר שבדיוק באותה שעה פניו של האדון שמעבר לקו יופיעו על מסך הטלוויזיה. המסקנה שלהם מגיל צעיר הייתה שכולם בני אדם, גם אם לעתים נדמה שיש מדרגים שונים של אנושות. על הכתיבה התקשיתי לוותר, כי הלב שלי מונח בה, אז היו לי שני מדורים. באחד, דיברתי עם נשים על דברים שלא ידענו עליהן, כאילו אני איזו חוצנית או משהו. על האחר, שנשא את השם "מה למדתי", אני רוצה להתעכב. במדור הזה ישבתי עם הדמויות הכי מרתקות שיכולתי למצוא. אחרי שעות של פטפוטים, הייתי בוררת את המוץ מהתבן ומשאירה רק את התובנות. הנחת היסוד הייתה ברורה: גברים מתקשים להתרכז בטקסטים ארוכים, אז ניתן להם את התמצית (נא לא לעוף עלי. לא אני המצאתי את הכשלים המגדריים. תודה).
אחד המפגשים שהכי הותירו בי את רישומם היה עם יעקב חודורוב, אז בן 79.
31 פעמים עמד חודורוב בשערה של נבחרת ישראל וברזומה שלו היו הניצחון על יוגוסלביה בבלגרד והמשחק המפורסם נגד ויילס בקארדיף במוקדמות מונדיאל 1958, כשעצר 150 בעיטות לשער. הוא אמר לי המון דברים. הוא צחק על הגיל ("על מה יש להתלונן? אני בדיוק כמו ההוא שהתלונן אצל הרופא על זה שהוא לא יכול לעשות פיפי. הרופא שואל אותו: 'בן כמה אתה?', וההוא עונה: '80'. הרופא עונה לו: 'נו, השתנת מספיק'"), על המשמעות של פרסים ועל עוד דברים. אבל מה שבאמת הולך איתי עד היום הוא שיחתנו הראשונה. כשצלצלתי, הוא היה זמן קצר אחרי אירוע מוחי. השמחה שלו על בוא השיחה הייתה כל כך גלויה, שהוא אמר: "אני כל כך שמח שמישהו מתקשר אלי. את יודעת, נדמה שאנחנו חיים תהילה אבל זה לא ככה. ברחוב אנשים אפילו לא אומרים לי שלום". והיה עוד משפט: "המניע שלי לקום מדי בוקר הוא לראות ידידים ולהכיר אותם. אז אני יודע שהחיים עוד לפני".
עשור קדימה. את בית הספר היסודי של הבנים שלנו פקד באופן קבוע הרב יונה ביניאשווילי, שהעז לפתוח בשכונה חילונית פלורליסטית בית חב"ד. בהתחלה הוא ובני ביתו התקבלו בחשדנות, וזה תיאור עדין. לאט־לאט הוא הפך לחלק בלתי נפרד מהנוף השכונתי. לקראת כל חג, הילדים סיפרו על הדברים שלמדו מביקורו בבית הספר. הוא לימד אותם לתקוע בשופר, את סימני החגים, סיפר להם סיפורי צדיקים והסביר על פרשת השבוע ועל עוד דברים שאולי הספקנו לשכוח מאז שאנחנו נורא בינלאומיים. ערב־ערב היה צועד מתחת למרפסת הבית שלנו, בדרכו מעוד מעשה צדקה שעשה בשקט. מדי פעם הייתי נתקלת בו ברחוב וממשיכה הלאה. העיניים שלנו מעולם לא נפגשו, ולא כי הוא לא רצה. אני. אני, שלימדתי את הילדים שלי שכולם בני אדם, נמנעתי מזה, למרות המבט המחייך. מאות פעמים רציתי להודות לו על הטוב שהוא מביא. מאות פעמים דיברתי עם הילדים על החסדים שהוא עושה, אבל לא עשיתי שום פעולה שתפגוש את מבטו כדי להגיד לו את זה בקול רם. לפני זמן קצר הבן שלנו הגיע הביתה וסיפר בעיניים דומעות שהרב יונה נפטר. איש צעיר, שלבו נדם, ככה, פתאום. ועכשיו כבר אין למי להגיד תודה ואיך לומר תודה. עכשיו נותר רק להזכיר לילדים שלנו שתודה אומרים בזמן, ואז אולי גם אנחנו נזכור את זה.
עיתונאי קטן שלי / יאיר ויץ (בן 11.5)
עוד מעט ייגמר החופש הגדול (אני לא מבין איך זה קרה כל כך מהר) וכולם משתגעים עם קניות לתחילת השנה, כולל ילקוטים. אני יכול לספר על הילקוט של Explore מלא דברים: שהוא קל ולי הוא ממש נוח, שהבד שלו דוחה כתמים והוא מצופה בחומר דוחה מים, ושאפשר לפרק אותו לשני תיקים – קטן וגדול – כשאין אלף ספרים לדחוף לתוכו, ושיש אפילו תא מיוחד שמיועד לקלמר, כדי שלא יתפוס מקום בתאים המרכזיים. אבל מה שהכי חשוב, ואת זה כל אח קטן של נער מתבגר יודע, זה שהוא מגיע בכל מיני צבעים, כך שאפשר לבחור. איך אומרת אמא? "פעם הם היו מוכנים ללבוש הכל חוץ מוורוד ופונפונים. עכשיו זה נהיה מסובך".
מחיר: 200 שקלים
המלצת תרבות
לכבוד הקיץ, מוזיאון מגדל דוד מציע מסלול מקוצר לילדים עד לקבלת תואר אביר, ובלי תשלום: זה קורה במהלך חודש אוגוסט, בימים שני ורביעי, באחר צהריים של משימות מאתגרות ומשתה אבירים המיועד למשפחות ולילדים בני 5־12. פעילות האבירים לכל המשפחה מלווה במדריך (אביר, אלא מה) העובר עם המשתתפים במסלול הכשרה מיוחד. פשוטי העם יתחילו בירי בחץ וקשת, ימשיכו במשימת אומץ ובאתגר שאיבת מים ויסיימו במשימות כוח. טקס ההכתרה של האבירים החדשים יתקיים במשתה אבירים שבו יוגשו כדורי כוח, טבעות כישוף אכילות ומשקאות קסם.
מסלול האבירים, מוזיאון מגדל דוד, ירושלים, בכל יום שני ורביעי במהלך אוגוסט. הרשמה מראש באתר האינטרנט ובטלפון: 2884*. מחיר למבוגר: 40 שקלים, ילדים חינם
