פעם הראשונה ששמעתי את הביטוי "אין לו אלוהים" הייתה בצבא. היינו במצפה רמון, 5,000 מעלות בצל ביום, ומינוס 300 מעלות בלילה, ומלא עכשובאים המכונים עקרבוטים, כלומר הכלאה מדברית משונה שהטבע יצר, וכפי הנראה הלחם של המילים "עקרב" ו"נבוט", כאות וסמל לתגובה שהם גוררים.
באחד הימים התלוותה החיילת מ' לפגישה של המפקד שלה. הוא אמר לה: "זה ייקח עשר דקות", ביקש ממנה להמתין לו ברכב והיא התייבשה שעה וחצי. כשחזרה למשרד, סיפרה לנו שלא יכלה להתאפק ואמרה לו: "אתה, אין לך אלוהים". אז לא הבנתי את הכוונה שלה.
התבגרות מגיעה בשלבים, אף פעם לא במיקשה אחת. שלב בולט אחד הוא שנות הנעורים, המצטיינות בכשל פרופורציונלי: הראש נעשה גדול (מה שלאו דווקא מעיד על מוח גדול יותר), הפנים מעוטרי מרבד חצ'קונים והגוף יחסית מצומק (לא במקרה שלי). חוסר הפרופורציות החיצוני מלווה גם בחוסר פרופורציות תגובתי. הכל נדמה כמוחלט וסופי. ויש עוד שלבים, שמגיעים די במפתיע, כי לרובנו יש תחושה שאחרי הקטסטרופה הגדולה של גיל ההתבגרות, אי אפשר להתבגר יותר. זה כמובן לא נכון, כי השיעורים בהתבגרות הולכים ונערמים זה על גבי זה.
שיעור כואב אחד קיבלתי כשהילד שלנו עלה לכיתה א'. שני בתי הספר השכונתיים שעמדו לרשותנו כללו את בית הספר שבו למדתי אני - מה שישב לי יפה על בלוטות הנוסטלגיה. זו הייתה לכאורה הבחירה הטבעית - עד כמה שהרעיון לקחת את הילד הקטן שלי ולהכניס אותו למסגרת עם 35 תלמידים בכל כיתה, יכולה להיות טבעית - אך ויתרנו עליה. ואז הפציע בראשנו רעיון: ללכת לבדוק את בית הספר הממלכתי-דתי בשכונה. "הוא פלורליסטי", ענו לנו.
"כיתות קטנות, דתיים ולא דתיים לומדים יחד". הגענו לריאיון. "למה בחרתם דווקא אותנו?", שאל אותנו צוות המראיינים שכלל נשות חינוך מבית הספר ואת יו"ר ועד ההורים. "למה לא?", שאלנו בחזרה. "כי אתם לא דתיים", ענו לנו. התשובה שלנו הייתה פשוטה: היהדות היא לא רק של דתיים. הרבה יותר מדי שנים היא הייתה מופקדת בידיהם של סוכני משנה, ואולי הגיע הזמן להפסיק עם זה. ככה פשוט.
השנה הראשונה כאמא בבית הספר, לעד תירשם אצלי כסיוט מתמשך. זו הפעם הראשונה שנתקלתי ברוע בקפסולה. נפלנו הישר אל לב לבו של סכסוך מתמשך בין קבוצת הורים למנהלת. ההאשמות של ההורים האלה נעו בין מטורללות לפסיכיות, ואם לא הייתי חומלת עליכם, הייתי מגוללת אותן בפניכן. רק אספר, שכמעט שלא הייתה אינסטנציה במשרד החינוך שהם לא שיגרו אליה עשרות פקסים ביום עם דרישה אחת ברורה: לערוף את ראשה של המנהלת.
בשנה ההיא למדתי מה זה לשון הרע ומהי רכילות זדונית, מהי תאוות נקם משולחת רסן, מהו חוסר פחד במובן הכי מעוות שלו ומה כוחה של קבוצה כשהמרכיבים שלה הם אנשים עם שיקול דעת רופף. "איך, איך הם עושים את זה?", מיררתי בבכי בבית. "איך אנשים מתנהגים ככה? מי חינך אותם?". חבריי, שגם ככה לא הבינו למה לנו ללכת לבית ספר דתי, הצטרפו לזעם ולפליאה. "אבל הם דתיים!", אמרו, "ככה דתיים מתנהגים?".
ואז הגיע עוד שיעור בהתבגרות. שיעור על בני אדם שהגיע בבום. הבנתי שאף אדם לא באמת מייצג סקטור. דתי או לא דתי, זו הגדרה לגמרי שרירותית. כל אדם בא עם הכבודה שלו. הסממנים החיצוניים הם קשקוש שנוח לנו להיאחז בו. נוח לנו להגיד: "אופק בוכריס דתי! איך הוא לא מתבייש?" נוח לחבריי העיתונאים לדבר על הציונות הדתית ועל העשבים השוטים שטיפחה. ואני, במחילה מכבודכם, חוזרת אל הביטוי שסוף סוף הבנתי את פשרו: "אין לו אלוהים". דתי, או לא דתי.