לא יודעת איך קרה שפעם אחר פעם אני כותבת על האנשים השקופים. כלומר, כן יודעת. מרביתנו שקופים גם אם זה לסירוגין. מדי יום ביומו אני שומעת סיפורים מחברים על זה שהמורה לא שמה לב לילד שלהם, כי היא עסוקה בילד אחר, רעשן יותר. כל יום אני נתקלת באנשים שנדחפים בתור כי הם לא רואים את מי שנמצא לידם. אני גם נוהגת, באקט מזוכיסטי מתמשך, לקרוא טוקבקים כשמדור זה עולה לאתר האינטרנט של העיתון. כבר כינו אותי "מתחסדת", משום שהתרעמתי על העובדה שאמא אחת נתנה לילד שלה להטיל את צרכיו בכניסה לכנסייה, כי היא העדיפה לראות את הצרכים המיידיים שלו ולא את העובדה שמדובר במקום קדוש לבני דת אחרת. ובכל פעם שנדמה לי שלא יכול להיות יותר מאכזב, יוצאת בת קול ואומרת: "יכול, יכול".



השבוע נתקלתי במה שנראה לי כמו שיא נוסף במקצה השקיפות לא במובנה הטוב, אלא במובן הכי מחפיר שלה. בילינו בשבת חתן של ילד בר מצווה חמוד במיוחד. זה היה באחד המלונות בהרי ירושלים. לידנו ישבה קבוצת בני נוער מחו"ל, שהתכנסו למפגש עם המדריכה שלהם. היא, כמובן, הגיעה מאובזרת בדפים ומערך שיעור מובנה. אל הקבוצה הזאת ניגש אדם מבוגר מאוד, ובידיו שקית ניילון עם דפים מצולמים שמתארים את ההיסטוריה של המקום. הוא ניסה לספר את מה שסיפר לנו קודם לכן: שבחודש אוקטובר 1946 עלו 31 צעירים להתיישב במקום שבו ישבה החבורה. 17 בנים ו־14 בנות בני כ־20 מאירופה, לוחמי מחתרות, למודי רדיפות וניצולי שואה. הם עלו עם חוליית עובדים מחברת סולל בונה לגבעה ממזרח למושב שבו יושב המלון הנחמד.



לאחר שעברו הכשרה חקלאית, התמקמו באוהלים ומאוחר יותר בשני צריפים, וחרבת' אל־הוואי, ביתו של אפנדי טורקי מהמאה ה־19, שימש כחדר אוכל, מטבח ומרפאה. החיים שלהם היו קשים. את המים שהובאו בקושי רב במשאיות הם שתו מבור בחצר, ועל חשמל בכלל לא היה מה לדבר באותם ימים. והוא סיפר להם את הדברים באנגלית רהוטה, בשטף ובהתלהבות, כאילו ידע שזמנו קצוב. בעצם לא כאילו. המדריכה שלהם שאלה אותנו, שישבנו בסמוך לקבוצתה, אם הוא קשור אלינו. שאלה אותנו. לא אותו. הוא היה שקוף. "הוא קשור לכולנו", עניתי לה, כי אני מתחסדת, כידוע. "כדאי לכם לנסות להקשיב. נסי להניח לרגע את הדפים.



ההיסטוריה עומדת כאן, מולך, ורוצה לספר לך לפני שיהיה מאוחר מדי. אולי תנסו גם אם זה מקלקל לך לכמה דקות את מערך השיעור?" "נואו וויי", פסקה. האיש הזה, המבוגר, הבין שלא רוצים לשמוע אותו. למדריכה לא הייתה סבלנות, אז היא קראה לאחת מעובדות המלון, שצרחה עליו שהוא מפריע.



האיש הזה, כך גיליתי מאוחר יותר, הוא אליעזר לב ציון, שנבחר להדליק משואה בשנת 2012. הוא נולד בשנת 1927 בברלין בגרמניה בשם אוסקר־אליעזר לוינזון. אביו נתן היה עיתונאי סוציאליסט, ואמו פרנציסקה הייתה רופאה וניהלה בית יתומים יהודי. חודש לאחר עליית הנאצים לשלטון נאסר אביו ונעלם. בחודש השמיני להריונה ברחה איתו אמו לצרפת, והם הגיעו לליון. האיש הזה הוא־הוא ההיסטוריה בהתגלמותה, ולא שום מערך שיעור מייבש: פליט מגיל שש שהשתתף במערכה לשחרור גרנובל, עלה ארצה אחרי רדיפות הנאצים, לחם במחתרות ועשה הכל כדי שנוכל לשבת פה, להסתכל על הנוף של הרי יהודה ולומר: "אחח, כמה יפה. פרובנס". תקראו לי מתחסדת, תקראו לי ניג'ס, לא אכפת לי. לך, מדריכה, אני רוצה לומר שאני לא מאחלת לך שיום אחד תהפכי לשקופה כזאת.



מדריכה גרועה את כבר. החבר'ה הצעירים שלך הם סיפור בפני עצמו. אילו רק היו משרבבים את הראש מהאיבר שעליו הם יושבים שעות ארוכות, אולי הם היו זוכים ללמוד משהו. ובפניך, אליעזר, אני רוצה להתנצל התנצלות עמוקה. נהנינו לשמוע כל מילה שיצאה מפיך. הודות לאנשים כמוך אנחנו כאן. סליחה על זה שאתה וחבריך - לאורן של להבות המשואה ובלעדיהן - שקופים. סליחה.