פעם שמעתי את ישראל קטורזה מספר איך הוא מכין את ילדיו לבאות: "כל לילה לפני השינה אני מקריא להם את 'דירה להשכיר'. להשכיר, להשכיר, להשכיר. שזה ייכנס להם לראש. רק לשכור. לשכור, לא לקנות. אי אפשר. לפי הציונים של אחד הילדים שלי, אני רואה שגם לשכור יהיה לו קשה, אז אני מקריא לו את 'הבית של יעל', שידע שגם לגור בקרטון זו אופציה".
קטורזה הוא בהחלט אחד האנשים שהכי מצחיקים אותי, ואם אני מנסה לפרק את ההומור שלו לגורמים, נדמה לי שכמו משורר טוב, הוא פשוט יודע כיצד לעורר הזדהות. כשנדמה שהוא מדבר על החוויות אישיות שלו, הוא למעשה תמיד נוגע באוניברסלי הרחב או פשוט בישראליות.
רמי תמר, שהוא בחור מצחיק לפחות כמו קטורזה, נוהג להעלות לדף הפייסבוק שלו פוסטים שבהם הוא מספר על דירות שהוא פוקד במסגרת חיפושיו אחר המקום המתאים להפוך אותו לבית, לפחות לתקופת מה. "והערב בפינת 'שמות תואר לדירות שמדכאות אותי'", כתב לא מזמן, "דירת שני חדרים בעלת פוטנציאל. מצוין, כי אני באמת מצפה מהדירה שלי שתממש את הפוטנציאל שלה ותהפוך יום אחד לווילה בקיסריה". גם כאן, מעבר להומור, יש אמת נקייה וכואבת.
העניין הזה לא נעצר רק בשוק הפרוע של דירות להשכרה כמובן. איכשהו התרגלנו לעובדה שלמרביתנו לא יהיו דירות משלנו, שנגזר עלינו לנדוד ממקום למקום ולהיסחב מדירה לדירה בהתאם לגחמותיו של בעל בית ארעי. פעם אחר פעם אני שומעת הורים שמספרים כמה הם היו רוצים ללדת עוד ילדים, אבל ויתרו בגלל הידיעה שלא יוכלו לעזור להם בעתיד, ולא משנה כמה הם מגדלים אותם להיות אנשים חרוצים וחושבים. תגידו שזה נראה לכם בעיקר אקט אחראי, ואני אגיד שזה אקט נואש, שמרמז על תופעה רחבה בהרבה: שינוי המודל המשפחתי. אפשר להמשיך לבכות על מחירי הדיור, אבל הדבר החשוב ששכחנו הוא המחיר שנגבה מאיתנו בכך שהפכנו למודל מפורז שבו כל אחד דואג רק לעצמו. השבט איבד את עצמו ושכח מה המטרות שלו: לשמור אחד על השני.
לא מזמן קיבלתי תזכורת לזה שאפשר גם אחרת. כמו פעם, אצל הסבתא רבתא שלנו. בביקור בצפון פגשתי אדון שישב בפתח ביתו בן ארבע הקומות אחרי ששב מיום עבודה ארוך במרכז. מהר מאוד התפתחה שיחה על החיים, על ילדים, על דיור ועל כל מה שמעסיק אותנו. תגיד, שאלתי אותו, לא קצת מוגזם, להחזיק בית של ארבע קומות? "בכלל לא", ענה. "ראיתי שלילדים שלי אין סיכוי לקנות פה לבד. הקרקע פה לא זולה. בניתי עוד קומה לילד הבכור שהתחתן. אחר כך השני התחתן ובניתי לו עוד קומה מעל הבכור. עכשיו ארבעתם נשואים".
האיש הנחמד הזה הזכיר לי שיש עוד מודל מגורים. כמו פעם, בנחלות. נכון, זה לא יהיה במקומות מרכזיים, ואולי הפרנסה תהיה קשה. מצד שני, אני לא רואה ששוק העבודה במרכז הארץ ובערים הגדולות הוא כזה שלאגר.
בקיצור, התוכנית שלי היא כזאת: יום אחד אקנה קרקע ואבנה עליה שלוש קומות. אחת לנו, שתיים נוספות לילדים ולמשפחות שלהם. אמא ואבא, אתם גם מוזמנים להצטרף. אני שכנה לא רעה בכלל. אופטימית חסרת תקנה ויש שיגידו הוזה ובונה חלומות באוויר, אבל משפחתית.