בחודשים האחרונים אני נמצאת בעיצומו של הליך גירושים, הכולל גם מאבק על משמורת. אני מודאגת מאוד לגבי האופן שבו בתי בת ה־3.5 מגיבה לו. היא עברה תקופה קשה בחודשים האחרונים: נולדה לה אחות קטנה, אביה עזב את הבית והיא נחשפה לסיטואציות מאוד קשות וכתוצאה מכךהפכה למאוד אגרסיבית וחזרה להרטיב בלילה. איך עלי לפעול בסיטואציה מורכבת זו?
“ילדים מגיבים למצבים כאלה, ואין כל ספק שהיא חשה יציאה מאיזון וטלטלה בלי להבין מה עובר עליה. כשילדים נחשפים למריבות קיצוניות בין הורים, הם לא תמיד מצליחים לתת לזה פרשנות בכלל, רק חשים שהם נמצאים באווירה מתוחה ומאיימת. כל ילד מגיב לטראומה שהוא חווה בצורה אחרת – יש ילדים שהיו מסתגרים ומתכנסים בתוך עצמם, יש כאלה שהיו מתעוררים מסיוטי לילה, אבל היא בחרה את הדרך הזו ככל הנראה מפני שתמיד הייתה קצת תוססת ומפונקת. היא מקצינה את זה ולדעתי, עדיף ילדה מחצינה מאשר ילדה מפנימה. ילדות מפנימות עלולות לשרוט את עצמן אחר כך בגיל ההתבגרות. היא כל הזמן רוצה הוכחות שתמיד תאהבי אותה, לא משנה מה היא תעשה. זה לא הזמן שלך להתחיל לעשות טיפול מניעתי בבעיות שתיארת. יש פה ילדה שיצאה מאיזון, וכל מה שתעשי עכשיו לא לגמרי יעבוד. יש רגעים שבהם אנחנו חייבים לעצור הכל ולהגיד ‘סטופ כדור הארץ’, להבין שאי אפשר להגיע לאיזון אם לא מוותרים קצת, והרי הילדה לא נמצאת במצב רגיל – רע לה מאוד. הילדה הקטנה הזו צריכה לקבל ממך עכשיו טונות של אהבה, ולכן איפה שאפשר לא להתעקש - אל תתעקשי איתה. אל תחשבי שהיא מתריסה, תוותרי על המאבק בילדה ותנסי להבין שהיא בסך הכל מנסה לבדוק את המצב ורוצה לדעת אם את איתה. אם היא בוכה ורוצה ללכת לאבא, תגידי לה שאת מבינה שהיא מתגעגעת לאבא שלה ותשאלי אותה אם היא רוצה להכין לו ציור יפה שתוכל לתת לו כשהם ייפגשו. כשאת מגיבה בצורה כזו, את עוזרת לה להתמודד עם המצב. אני חייבת להדגיש שוב – אין לילדה כלים להתמודדות עם המצב ואת חייבת להבין את זה ולתת לה זמן לעכל את הסיטואציה. תתעקשי איפה שצריך, ואם היא לא מוכנה להתקלח, תסבירי לה שאצלכן בבית מתקלחים בכל ערב, אבל בדברים שאת יכולה לאפשר לה יותר חופש - תעשי זאת, היא זקוקה לזה כרגע. בהצלחה”.
אני אם לילדה מקסימה ופיקחית בת שנה וחצי, אבל מוטרדת מאוד מהתגובות שלה בכל פעם שהיא לא מקבלת תשומת לב. הילדה מתחילה לצעוק, לבכות ולהטיח את ראשה ברצפה. אני לא יודעת איך להגיב במצב כזה ומרגישה מאוד אבודה. מה דעתך?
“ילדים קטנים מפתחים התנהגויות כאלה באופן לא מודע, ובעקבות אירועים שהתרחשו במקרה. ילד יכול לרוץ וליפול ואז לקבל תשומת לב מכל הסביבה. לאחר כמה אירועים כאלה, הוא יגבש מסקנה שכדי לקבל תשומת לב, כל מה שהוא צריך לעשות זה להפיל את עצמו שוב או להטיח את ראשו ברצפה. ילדים לעולם לא יחמיצו הזדמנות לגרום דאגה להורים שלהם. בדיוק כמו שיש ילדים בגילה שנולד להם אח קטן, והם לא מבינים למה מתייחסים אליו יותר ומתחילים להרביץ לו. כאמא שלה, התפקיד שלך הוא לנתק את הרווח שלה מההתנהגות שלה – בכל פעם שהיא עושה את זה לעצמה את באה אליה, מרימה אותה ואומרת: ‘אמא לא מרשה שאף אחד ייתן לך מכות’, בטון ענייני מאוד. אם היא לא מפסיקה וחוזרת לזה שוב, תגידי לה שבפעם הבאה את תכניסי אותה ללול. היא ילדה מאוד קטנה, וזה לא מספיק שאת מדברת איתה, את צריכה להראות לה. ילדים לומדים מחוויות, מסיטואציות, ופחות ממילים. הורים אומרים לילדיהם לא פעם משפטים כמו ‘אלף פעמים אמרתי לך!’ ומצפים שמיד אחר כך יהיה שינוי. את חייבת לסייע לה לייצר חוויה חדשה, הרי את רוצה ילדה שתדע גם לשחק לבדה. אם היא תהיה נזקקת כל הזמן לתשומת לב, היא תגדל להיות ילדה שצריכה סביבה אנשים ללא הפסקה, ועד שהיא תעלה לכיתה א’ היא תהיה נודניקית ובלתי נסבלת. את חייבת ללמד אותה להעסיק את עצמה לבד כמה דקות ולהעלות את המינון בהדרגה. תתחילי איתה בשלוש דקות שבהן היא מצליחה להעסיק את עצמה, ואז תעלי את הזמן בהדרגה ולפי הקצב האישי שלה”.
מתוך תוכניתה של מיכל דליות בכל יום שישי ב-10:00 ב-103FM
ערכה: עדן בן ארי