החל מיום שבת אורי ששון הוא לא רק מדליסט אולימפי וג'ודוקא נערץ, אלא גם החלום של כל "ילד כאפות" רגיש וחלשלוש, שחולם בכל לילה איך הוא הופך מה"חננה" של הכיתה לאורי ששון החזק, השרירי, שמשכיב את כל המציקים לו, שאף אחד לא מעז להתקרב אליו או להרגיז אותו.



יש גם כאלה שהחלום שלהם הוא אח בדמותו, שיגן וישדר לכל עבר: "אוי למי שמתקרב לאחי הקטן". אח שנותן להם להרגיש הכי מוגנים והכי חסונים בעולם. בזכות אורי ששון, אלפי הורים מתוסכלים שמתקשים לראות את ילדיהם חסרי ביטחון וחסרי אונים מול בני גילם בבית הספר, ברחוב ובהתמודדות היומיומית, ייקחו אותם לחוגי הג'ודו, ישקיעו את כל מה שנדרש כדי לראות את ילדיהם הופכים לאט לאט לאורי ששון - ילדים חזקים עם שרירי ברזל ולב של זהב.



אורי ששון גם יגרום להרבה אנשים לשנות את דעתם, כשיבינו שלא כל מי שנראה שרירי, גדול ממדים ומפחיד הוא בהכרח בריון אלים ומאיים. שישנם כאלה כמו אורי ששון, שכגודל אימתם, כוחם וחוסנם, כך רגישותם ורוך לבם. זה רק עניין של זמן עד שהג'ודו יהפוך לספורט הלאומי בישראל. ההצלחה של הענף באולימפיאדת ריו תעשה את שלה, וההבטחות של ראש הממשלה ושרת התרבות והספורט להשקיע ולטפח את הענף יהיו חייבות להגיע למימוש.




השקעה נמוכה ותפוקה גדולה



באופן יחסי, הג'ודו הוא ענף זול שלא נדרש להשקעות גדולות. במתקנים למשל, בכל מתנ"ס, מועדון ציבורי, בית ספר, גן ילדים ואפילו במקלט ציבורי מסודר ניתן למצוא ולהכשיר אולם לאימוני ג'ודו. גם המזרנים והחלוקים הם כסף קטן באופן יחסי להשקעה בענפים כמו שחייה, טניס ואפילו התעמלות.



ההשקעה העיקרית כדי להפוך את הג'ודו לספורט הלאומי שלנו היא בהכשרת מדריכים ומאמנים מוסמכים, שיוכלו ללמד את יסודות הענף, לאתר ולטפח את המוכשרים והמצטיינים ולשלב אותם בחממות טיפוח.



לג'ודו יתרון נוסף, בכך שהוא ממקד אליו את שני המינים באותה מידה. ברור שלהתפתחות כזו, שתהפוך את הג'ודו לענף הספורט הלאומי של ישראל, תהיה השפעה של ממש בעתיד הקרוב. הענף הזה יהפוך את מדינת ישראל למעצמת ג'ודו, עם הרבה מדליות אולימפיות והישגים בינלאומיים. אמן.




מלכת הספורט ירדה לזירה



אבל עם כל הכבוד לג'ודו, לשחייה, להתעמלות ולטניס, בשבילי האולימפיאדה החלה ביום שישי, כש"מלכת הספורט", האתלטיקה, ירדה לזירה והגיעה במלוא הדרה לתחרויות האולימפיות. מה יכול להיות מרתק ומרגש יותר מלראות את הרצים מהר יותר, את הקופצים והמנתרים חזק, גבוה ורחוק יותר?



מעבר לכל, האתלטיקה היא המעבדה הטובה ביותר לקביעת גבולות היכולת של האדם, כשלאורך השנים היא מוכיחה לנו כיצד הגבולות הללו הולכים ומתרחבים עם השיאים וההישגים של הספורטאים. מי שעוקב אחר התחרויות בריו, יכול היה להבחין באופן ברור בדומיננטיות של האתלטיקה, זה היה בשבת, כשהאצן המהיר בעולם, יוסיין בולט, הצליח למלא עד אפס מקום את אצטדיון האתלטיקה אנז'ניאו.



עשרות אלפים באו לראות את עשר השניות של בולט - איפה עוד אפשר לראות כל כך הרבה אנשים משקיעים כל כך הרבה כסף וזמן כדי לצפות באירוע של עשר שניות? עובדה, כשבולט סיים את ריצת 100 המטר, אצטדיון אנז'ניאו התרוקן. מסתבר שיש קסם מיוחד בתחרויות האתלטיקה, למה זה לא קיים באותה מידה בשחייה למשל? דומני שאין לזה תשובה מדעית חד משמעית.