היום, כשעיני כל העולם נשואות לברזיל, שם תיפתח באצטדיון המרקנה בריו דה ז'ניירו האולימפיאדה ה־31, עם מספר שיא של 10,293 ספורטאים מ־207 מדינות, נחמד לעצור לרגע, לקחת אוויר ולהפליג אל האולימפיאדה הראשונה, שנערכה באתונה לפני 120 שנה בהשתתפות 311 ספורטאים בלבד מ־13 מדינות. 

איך הכל התחיל ומה קרה באולימפיאדות מאז חידושן, 1,500 שנה לאחר שירד המסך על האולימפיאדות ביוון העתיקה? “'אני מכריז על פתיחת המשחקים האולימפיים של האולימפיאדה הראשונה בחישוב הזמנים החדש', קרא אז גיאורג, מלך יוון. תותחים רעמו, מקהלה שרה את ההמנון שחיבר המלחין סאמאראס במיוחד לאירוע, יוני דואר חגו מעל האצטדיון וקהל של 80 אלף איש הריע" – משחזר עמנואל גיל המנוח, מי שהיה רכז הספורט של הפועל, בספרו המקיף “המשחקים האולימפיים", שהופיע ב־1976 בהוצאת מסדה, וממנו אנחנו דולים את סיפורי האולימפיאדות שלפנינו.
הברון פייר דה־קוברטן, בן למשפחת אצולה צרפתית, היה ספורטאי נלהב. הוא רץ, שיחק כדורגל, רכב על סוסים, התאגרף, סייף ובעיקר עסק בחתירה, אבל נכנס להיסטוריה כמזכיר הוועד האולימפי הבינלאומי, שהגה את רעיון האולימפיאדות. “הדבר החשוב ביותר במשחקים האולימפיים איננו הניצחון, אלא ההשתתפות", הוא קבע.

אתונה, 1896
“תקיעת חצוצרה בישרה את תחילת התחרויות", דיווח אז כתב עיתון שנכח בפתיחה, והוסיף שהמתמודדים לבשו חולצות פלנל, מכנסיים קצרים ונעלי אברזין קלות. לתחרות הגמר הראשונה, בקפיצה משולשת, התייצב ג'יימס קונולי, סטודנט מאוניברסיטת בוסטון שמעולם לא התנסה בקפיצה זאת. הוא הוכתר כמנצח הראשון באולימפיאדות כשזר עלי זית הושם על ראשו. לצלילי ההמנון האמריקאי הועלה דגל הפסים והכוכבים לראש התורן.
נוכח השתלטות ארצות הברית על המדליות, שהחלה כבר אז, התנחמו המארחים היוונים בניצחון בריצת המרתון, כהמשך לאולימפיאדות ביוון העתיקה. על המנצח, ספירוס לואיס, דוור ממארוסי שכלל לא היה ספורטאי, סופר שהוא ראה את ריצתו כמשימה לאומית והתכונן אליה בתפילה ובצום.
כשבגמר הריצה הוא נכנס ראשון לאצטדיון, הריע לו קהל משולהב. באוויר התעופפו כובעים, מטפחות ודגלונים. הניצחון השתלם לו. ספר הבטיח לו תספורת ותגלחת לכל חייו, ציר רוסיה העניק לו מערכת כלי כסף, יווני אחד תחב לידיו 20 אלף דרכמות ואישה מאיזמיר הסירה מידה שעון זהב ושלחה אליו.

טקס פתיחת האולימפיאדה הראשונה, אתונה, 1896טקס פתיחת האולימפיאדה הראשונה, אתונה, 1896
“ניצחון! ניצחון! אני הוא הראשון בתחרות הראשונה בשחייה, בתולדות המשחקים האולימפיים", כך תיאר אלפרד האיוש גוטמן (האיוש – מלח בהונגרית), השחיין היהודי מבודפשט, את ניצחונו במשחה ל־100 מטר בסגנון חופשי. יהודי אחר, פאול נוימן מאוסטריה, ניצח במשחה ל־500 מטר שנערך בים סוער.
במרוצי האופניים היה הצרפתי פול מאסון היחיד שזכה בשלוש מדליות זהב, אבל התשואות התנתבו ליווני א' קונסטנטנידיס, שניצח במרתון האופניים למרחק 87 קילומטר, אף שעצר בדרך כדי לתקן את אופניו.

פריז, 1900
ב־1900, החל מאולימפיאדת פריז, עירו של דה־קוברטן, נפתחו שערי האולימפיאדות גם בפני נשים. הזוכה הראשונה במדליות זהב הייתה הטניסאית הבריטית שרלוט קופר, שניצחה במשחקי היחידות וגם בזוגות מעורבים עם בן ארצה, רג'ינלד דוהרטי.
בתחרויות האתלטיקה, שנערכו תוך כדי כשל ארגוני לא קטן ובהן כבר הושגו תוצאות המתקרבות לאלה של היום (לדוגמה: ריצת 100 מטר ב־10.8 שניות וריצת 200 מטר ב־22.2 שניות), גרף האתלט האמריקאי אלווין קרנצליין לא פחות מארבע מדליות זהב.
שיא הבלגן היה בריצת המרתון, שהתנהלה בדרך לא מסומנת ובתנועה הסואנת ברחובות פריז. על המנצח, שוליית האופה הצרפתי מישל טיאטו, ריכלו שהשיג את ניצחונו הודות להיכרות מקרוב עם סמטאות עירו.

סנט לואיס, 1904
באולימפיאדה השלישית חצו המשחקים האולימפיים את האוקיינוס האטלנטי ונערכו ב־1904 לראשונה בחצי הכדור המערבי, בסנט לואיס שבארצות הברית. בין שלל ההישגים באולימפיאדה זאת קבע האצן האמריקאי ארצ'י האן, שכונה “המטאור ממילווקי", שיא עולם ואולימפי בריצת 200 מטר - 21.76 שניות - שיא שהחזיק מעמד לא פחות מ־28 שנה. באולימפיאדה זאת נכלל לראשונה ספורט האגרוף, שאז נחשב בלא מעט מדינות כקטטה.
גם הפעם ה"אטרקציה" הייתה בריצת המרתון, שבה אחד, פרד לורז, ניסה לגנוב את מדליית הזהב. לאחר עשרה קילומטרים הוא חטף התכווצות שרירים ונאסף על ידי מכונית. כשזאת התקלקלה לפני קו הגמר, הוא ירד ממנה, רץ את חמשת הקילומטרים הנותרים וכשנכנס לאצטדיון, התקבל בתשואות על ידי הקהל. ברגע שאשת הנשיא תיאודור רוזוולט עמדה להעטיר עליו את זר הניצחון, נשמעו מחאות מצד אלה שראו אותו נוסע במכונית. המתחזה נפסל לכל ימי חייו. 

לונדון, 1908
האולימפיאדה הרביעית נועדה להיערך ב־1908 ברומא כהוקרה לספורט בימי הקיסרות הרומית, אבל משהתגלו אצל האיטלקים קשיים כספיים, ארגוניים ופוליטיים, עבר הכדור ללונדון, שם היה על המארחים הבריטים להסתגל לשיטה המטרית. על הצלחת אולימפיאדה זאת העיבה תקרית אמריקאית־בריטית. זה קרה בגמר הריצה ל־400 מטר, שאליו התייצבו שלושה אמריקאים מול בריטי אחד. אחד מה"יאנקים" תפס את הבריטי במכנסיו. לאחר שנפסל על ידי השופטים, לא התייצבו עמיתיו למרוץ החוזר. האנגלי, ווינדהאם הלסוואל, רץ מול עצמו, וזה היה מקרה יחיד של ניצחון ללא יריב.
באותה אולימפיאדה, שבה התחילו לרוץ את ריצת המרתון למרחק 42,195 מטר, משך את תשומת הלב הרץ האמריקאי פ.צ. סמיתסון. הוא רץ 110 מטר משוכות עם תנ"ך בידו, לציון העובדה שהריצה נערכה ביום א'. לא רק שניצח, אלא גם שבר שיא עולם.

שטוקהולם, 1912
השוודים, שחגגו בלונדון ניצחון גדול בתחרות הקבוצתית בהתעמלות, אירחו ב־1912 את האולימפיאדה החמישית. לפי דרישת המארחים לא נערכו בה תחרויות אגרוף, ספורט שעל פי חוק היה אסור בארצם. לעומת זאת, סוכלה דרישתם להוציא מהתחרויות את ריצת המרתון בטענה שזאת מזיקה לבריאות.
אולימפיאדת שטוקהולם עמדה בסימן פסילת ניצחונותיו של ג'ים תורפ, אתלט אמריקאי ממוצא אינדיאני, בקרב חמש ובקרב עשר. לאחר שגוסטב החמישי, מלך שוודיה, הכריז עליו “אתה האתלט המושלם והספורטאי המשובח בעולם", התגלה בהמשך, שלמרות האיסור החל על ספורטאים להיות מקצוענים ולהרוויח מפעילותם הספורטיבית כסף או טובות הנאה, ששנים קודם לכן שיחק תורפ בקבוצת כדור בסיס תמורת תשלום צנוע. כך דבק בו “כתם" של מקצוענות והמדליות שלו הועברו לאתלטים אחרים. לאחר זמן רב, התנחם האתלט בכך שעיירת הולדתו נקראה על שמו.
באולימפיאדה בשטוקהולם קרב היאבקות בין האסטוני מרטין קליין לבין הפיני אלפרד אסיקאינן התארך באופן מוזר כדי עשר שעות ורבע, ונשים התחרו בה לראשונה בשחייה. בתחרויות הקליעה חגגה ה"משפחולוגיה". בקבוצה השוודית נכללו אריך ווילהלם קרלברג, אחים תאומים, וכאלופי הקליעה בתחרות “הצבי הרץ" הוכתרו אוסקר ואלפרד סוואן, אב ובנו.

אנטוורפן, 1920
בגלל מלחמת העולם הראשונה רבת הקורבנות, לא נערכה האולימפיאדה השישית, שאמורה הייתה להיערך בברלין. האולימפיאדה השביעית נערכה ב־1920 באנטוורפן, בבלגיה, שעדיין ליקקה את פצעי המלחמה, ולא בבודפשט, שהייתה אמורה להחליף את ברלין.
באולימפיאדה זאת, שבה התנוסס לראשונה הדגל האולימפי וגם הופיעה בה לראשונה הססמה “מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר", אף הורחב טווח הגילים של המשתתפים, וביניהם היה קלע שוודי בן 72 וקופצת למים אמריקאית בת 12. בתחרות בשיט מפרשיות נרשם תקדים. השייטת דורותי ויניפרד מילאה ביןגברים את תפקיד הנווטת ביאכטה “אנקורה", שהביאה לבריטניה מדליית זהב.

באנטוורפן גם דרך כוכבו של רץ־העל הפיני פאבו נורמי, שניצח בריצה למרחק של 10,000 מטר (ובריצת שדה למרחק של 8,000 מטר). אבל הוא נוצח בריצה למחצית המרחק על ידי הרץ הצרפתי ז'וזף גילאמו, שהתאושש מפציעה במלחמת העולם.

פאבו נורמי באנטוורפן. צילום: getty imagesפאבו נורמי באנטוורפן. צילום: getty images

פריז, 1924
ב־1924 חזרה האולימפיאדה לפריז, שם נתנו הפינים פייט לאמריקאים, בראשות נורמי, שקטף שלוש מדליות זהב, בעוד הרולד אברהמס היהודי הקנה לבריטניה מדליית זהב בריצת ה־100, עם שיא אולימפי של 10.6 שניות. בתחרויות בארץ, אגב, עדיין נחשבת תוצאה זאת להישג. 
אבל באולימפיאדה הזאת רתחה בריכת השחייה יותר מתמיד. זה קרה כשהאמריקאי ג'וני וייסמילר, הוא טרזן הבלתי נשכח של סרטי שנות ה־30, זכה בה בשלוש מדליות זהב. לפני שהוא קפץ בין עצים בג'ונגל, וייסמילר ניפץ את מחסום הדקה במשחה ל־100 מטר חופשי עם שיא אולימפי של 59.0 שניות, ב־400 מטר הוא קבע שיא עולם וגם השתתף ברביעייה האמריקאית, שקבעה שיא עולם במשחה השליחים. כמו כן זכה בארד עם נבחרת הכדורמים של ארצות הברית.
באולימפיאדה זאת אף נרשם רגע ראוי לגנאי. זה קרה בתחרויות הסיוף, כשהאיטלקים ערערו על החלטת השופטים להעניק ניצחון לצרפתים ועזבו את האולם תוך כדי שירת המנון פאשיסטי.

אמסטרדם, 1928
עם פרישת פייר דה־קוברטן מראשות הוועד האולימפי הבינלאומי הגיעו ב־1928 המשחקים האולימפיים לאמסטרדם שבהולנד. שעה שווייסמילר ונורמי המשיכו לככב גם באולימפיאדה התשיעית, נשים הצטרפו לתחרויות האתלטיקה הקלה. משתתפות גמר ריצת ה־800 מטר התעלפו בהגיען לקו הסיום, ומקצוע זה הוצא מלוח המשחקים והוחזר רק כעבור 32 שנה ברומא.

לוס אנג'לס, 1932
לא פחות מ־32 שיאים אולימפיים, מהם 20 שיאי עולם, הוצבו באולימפיאדה העשירית שנערכה ב־1932 בלוס אנג'לס, כאשר ארצות הברית עדיין התאוששה מהמשבר הכלכלי החמור שפקד אותה. 12 שנה לאחר שהתגלה באנטוורפן, נאלצו לוותר באולימפיאדה זאת על השתתפות נורמי הגדול. זה רצה לסיים את הקריירה בריצת המרתון, אך מידע שלפיו קיבל דמי הוצאות מעל המותר בתחרות בגרמניה תקע אותו ביציע.
דרמה בין שני אצנים אמריקאים התחוללה בגמר ריצת ה־100, כאשר אדי טולאן, הרץ השחור שנהג להדביק את משקפיו ללחיו באספלנית וראלף מטקאלף, הרץ האינדיאני גבה הקומה, הגיעו יחדיו לקו הסיום עם שיא עולם משותף של 10.3 שניות. טולאן, שגם ניצח בריצה למרחק הכפול, כבר ניגש לברך את חברו־יריבו על נצחונו, אבל השופטים לא התרשמו מהמחווה שהפגין וקבעו שניצח בזכות הטלת החזה שלו.

ברלין, 1936 
האולימפיאדה ה־11, שנערכה בברלין, נכנסה להיסטוריה לאו דווקא מסיבות ספורטיביות. השלטונות הנאציים יצאו מעורם כדי לשוות ברק חיצוני לאולימפיאדה שאירחו. לא רק שהוקם אצטדיון מפואר לקראת האירוע, אלא גם הופסקה זמנית רדיפת היהודים והוסרו הססמאות האנטי־יהודיות.
ברם, עד מהרה הוסרה המסכה והמשטר הנאצי התגלה במלוא כיעורו, כשהיטלר, שליט גרמניה הידוע לשמצה, סירב ללחוץ את ידו של כוכב אולימפיאדה זאת, הרץ האמריקאי שחום העור, ג'סי אוונס, שצבר לא פחות מארבע מדליות זהב - בריצות ה־100 וה־200, בקפיצה לרוחק (8.06 מטר, שיא עולם שהחזיק מעמד זמן רב) ובמרוץ השליחים 4X100 מטר.

ג'סי אוונס בברלין. צילום: getty imagesג'סי אוונס בברלין. צילום: getty images
ומה באשר לנקודה היהודית? - בהרמת משקולות, תחרות שבה הצטיינה נבחרת מצרים עם 15 מדליות, ניטש קרב צמוד ומותח בין המשקולן היהודי מאוסטריה, רוברט פיין, לבין יריבו המצרי, מוחמד מסבה, שהסתיים בתיקו ובהענקת מדליית זהב לשניהם.

לונדון, 1948
מלחמת העולם השנייה, העקובה מדם, הביאה לביטול האולימפיאדות של 1940 ו־1944. אירופה עדיין לא התנערה לגמרי מחורבותיה, כשלמרות האווירה הקודרת בלונדון שאחרי המלחמה, נפתחה האולימפיאדה ה־14 ב־1948 בפאר ובהדר, כשלצד המלך ג'ורג' השישי ישבה בתו, אליזבת, אז יורשת העצר והיום המלכה.
באולימפיאדה זאת החלה ג'מייקה לבלוט בתחרויות הריצה, הרבה לפני שנולד יוסיין בולט, אבל הזרקורים כוונו אל מנצח ריצת 10,000 מטרים, הרץ הצ'כי אמיל זאטופק, ובעיקר אל בוב מתיאס, נער בן 17 מארצות הברית, שהדהים בניצחונו במקצוע הקשה ביותר, קרב עשר. ברגע שעלה אל הדוכן באנגליה, העירה אזעקה את תושבי טולארה, עיירת מגוריו בקליפורניה, כדי שאלה יוכלו לחלוק לו כבוד בזמן אמת.
לכבוד לא פחות זכתה הרצה ההולנדית פאני בלנקרס־קואן, שהשיגה בלונדון ארבע מדליות זהב, בריצות למרחקים של 100 מטר, 200 מטר, 80 מטר משוכות - שיא עולם - ובריצת השליחות 4X100 מטר. עירה, רוטרדם, כיבדה אותה, אם לשני ילדים, בהצבת אנדרטה עם דיוקנה באחת הכיכרות המרכזיות בעיר.

הלסינקי, 1952
האולימפיאדה ה־15, שנערכה בהלסינקי, בירת פינלנד, תיזכר בזכותו של אתלט מופלא אחד - הרץ למרחקים ארוכים אמיל זאטופק, שסגנון הריצה המתנשף שלו הקנה לו את הכינוי “הקטר הצ'כי". זאטופק, שהחל להבעיר מנועים באולימפיאדת לונדון, שבר שיאים אולימפיים בשלוש הריצות שבהן ניצח - 5,000 מטר, 10,000 ומרתון - והלהיב את חובבי הספורט, לעומת המתעמל הרוסי ויקטור צ'וקארין, שעלה גם הוא שלוש פעמים על הפודיום ונשכח כלא היה.
“מכונה רצה", כך התפעל מחבר הספר, עמנואל גיל, שהיה חבר המשלחת הישראלית לאולימפיאדת הלסינקי, בדבריו על זאטופק, הרץ הראשון בתולדות המשחקים האולימפיים שניצח בכל שלוש הריצות למרחקים ארוכים. ריצותיו היו מחושבות להפליא ביודעו “לתת גז" לקראת הסיום, שעה שמתחריו האטו מעייפות. “זאטופק סיים את ריצת המרתון בחיוך רחב נסוך על פניו", כתב גיל ביומנו על הרץ, שזכה לתשואות אדירות וגם רווה נחת מרעייתו, דנה, שניצחה בהטלת כידון והביאה למשפחת זאטופק מדליית זהב רביעית.

מלבורן, 1956
האולימפיאדה ה־16, שנערכה ב־1956 במלבורן שבאוסטרליה, הביאה לראשונה את האש האולימפית לחצי הכדור הדרומי. אולימפיאדה זאת הניבה את הסיפור הרומנטי בהא הידיעה של המשחקים האולימפיים. האתלט האמריקאי הרולד קונולי, מורה להיסטוריה בן 25, זכה בתחרות ליידוי פטיש, אף שאחת מידיו הייתה קצרה בשבעה סנטימטרים מידו האחרת.
למעשה, קונולי קטף את המדליה האמיתית בלי הפטיש. הוא והסטודנטית לרפואה הצ'כית, אולגה פיקוטובה, המנצחת בזריקת דיסקוס, התאהבו בכפר האולימפי ממבט ראשון. אחרי האולימפיאדה נסע קונולי לפראג ונשא את אהובתו לאישה. היו אלה ימי מסך הברזל ועל אולגה נאסר לצאת מארצה. רק לאחר התערבות דיפלומטית בדרגים גבוהים התיר נשיא צ'כוסלובקיה לאתלטית המאוהבת לצאת לארצות הברית עם בן זוגה.
זו הייתה גם האולימפיאדה של אגנס קלטי, הספורטאית היהודייה הגדולה בכל הזמנים. מי שסיפרה על עצמה ש"יצאתי מהמלחמה חלשה, כשכולי עור ועצמות", הגיעה ב־1948 לאולימפיאדת לונדון ונפצעה בה. כעבור ארבע שנים זכתה באולימפיאדת הלסינקי במדליית זהב, במדליית כסף ובשתי מדליות ארד.
לשיא הגיעה קלטי במלבורן. המתעמלת בת ה־35, כיום גיל קשיש למתעמלות, הועטרה לתשואות הקהל בלא פחות מארבע מדליות זהב ושתי מדליות כסף. בגלל המרד, שהתחולל באותו זמן בהונגריה, היא נשארה באוסטרליה וכעבור שנה הגיעה למכבייה בישראל ונשארה בה עד היום. גם כשעברה את ה־90 המשיכה להיות בכושר ולהתעמל.

רומא, 1960
באולימפיאדה ה־17, שנערכה ב־1960 ברומא, הופנו הזרקורים, בין השאר, אל האחיות היהודיות תמרה פרס (הדיפת כדור ברזל) ואירינה פרס (ריצת 80 מטר משוכות), שהביאו לנבחרת ברית המועצות שתי מדליות זהב (והוסיפו עוד שלוש באולימפיאדה הבאה, בטוקיו).
בשעה שמשלחת דרום אפריקה נמנעה מלשתף ולו ספורטאי שחור אחד, נשא ברמה במצעד המשלחות בפתיחה את דגל ארצות הברית האלוף בקרב עשר רייפר ג'ונסון, בעוד ראלף בוסטון ניתר למרחק של 8.12 מטר והשאיר מאחור את שיאו המפעים של אוונס מברלין.
אבל זאת הייתה במידה רבה האולימפיאדה של האצנית האמריקאית שחומת העור וילמה רודולף, שעוררה התפעלות בסגנון ריצתה. “היהלום השחור של המשחקים האולימפיים", כך נכתב עליה. רודולף, ה־17 מבין מניין 19 ילדיה של משפחתה דלת האמצעים, שלקתה בילדותה בשיתוק ילדים, זכתה כמו גדולה בריצות ל־100 ול־200 מטר והשתתפה בנבחרת שגרפה את הזהב בריצת השליחות 4X100 מטר.

טוקיו, 1964
האולימפיאדה ה־18, שנערכה ב־1964 בטוקיו, הייתה הראשונה שהתקיימה ביבשת אסיה, בהשתתפות 5,140 ספורטאים מ־93 מדינות, כולל ייצוג מוגבר של מדינות אפריקה. “מעולם לא הייתה האולימפיאדה רוויה סממנים לאומיים וטקסים סמליים כאולימפיאדת טוקיו", כתב עמנואל גיל וציין את המוזיקה שליוותה את הטקסים הססגוניים ואת הלבוש הלאומי של בעלי התפקידים השונים.
באולימפיאדה זאת התבלטה השחיינית האוסטרלית דון פרייזר כספורטאית הראשונה שזכתה במדליית זהב באותו מקצוע בשלוש אולימפיאדות רצופות. פרייזר, שבמהלך הקריירה העשירה והסוערת שלה ניפצה כ־40 שיאי עולם והייתה הראשונה ששחתה 100 מטר חופשי בפחות מדקה, עשתה כן באולימפיאדות מלבורן, רומא וטוקיו.
לעומתה, נפרד נער הזהב של הבריכה, דונלד שולנדר האמריקאי, בדמעות מהאולימפיאדה בטוקיו. לאחר שקצר ארבע מדליות זהב במשחים בסגנון חופשי, הוא פרץ בבכי, כשלא שותף במשחה השליחים 4X100 מעורב. כך התנפצה תקוותו של “דון" להיות הזוכה הראשון בחמש מדליות זהב באולימפיאדה אחת.
התשואות הרמות ביותר הופנו לרץ המרתון האתיופי אבבה ביקילה, מי שניצח במרתון גם ברומא. כחודש לאחר ניתוח במעי העיוור, הוא חזר בטוקיו וניצח עם תוצאה חלומית בזמנו של שעתיים, 12 דקות ו־11.2 שניות. בשובו לאדיס-אבבה, התקבל בכבוד מלכים והקיסר היילה סלאסי העניק לו דרגת קצונה, מה שלא מנע ממנו סוף טרגי כעבור שנים אחדות, כשמת בגיל 41 משטף דם במוח. 

אבבה בקילה בטוקיו. צילום: getty imagesאבבה בקילה בטוקיו. צילום: getty images

מקסיקו סיטי, 1968
באולימפיאדה ה־19, שהתקיימה ב־1968 במקסיקו סיטי, הדגל האולימפי תקע לראשונה יתד באמריקה הלטינית ושלושה סממנים עמדו במרכזה: האוויר ההררי הדליל, תופעת “הכוח השחור" – תנועה אפרו־אמריקאית שנלחמה בגזענות, והישגו המדהים של בוב בימון בקפיצה לרוחק.
“קיום האולימפיאדה בגובה שמעל 2,200 מטר הוא איוולת", התריע הרופא הבריטי ד"ר רוג'ר באניסטר, מי ש־22 שנה קודם לכן ניפץ את מחסום ארבע הדקות בריצת המייל. למרות התחזית הקודרת, עברה אולימפיאדה זאת בשלום ואיכשהו צלחה גם את משוכת “הכוח השחור", כשספורטאים הניפו אגרוף עטוף בכפפה שחורה כמחאה על הפליית השחורים בארצות הברית.
לא כל חבריהם היו שותפים לצעד המחאה. בין המתנגדים היה הקופץ לרוחק האגדי, האמריקאי בוב בימון, ששיאו העולמי הלא ייאמן בקפיצה לרוחק - 8.90 מטר - נראה היה ככזה שלא יישבר עוד שנים רבות, עד שכעבור 23 שנה ניתר מייק פאוול חמישה סנטימטרים רחוק יותר. כשאמרו לבימון עד כמה הפליא לקפוץ, התמוטט מתדהמה ונפל ארצה.
תשואות היו גם מנת חלקו של אל ארטר, זורק הדיסקוס האמריקאי, שבאולימפיאדת מקסיקו זכה במדליית הזהב הרביעית שלו מאז  מלבורן. לעומתו, נראתה המתעמלת הצ'כית ורה צ'סלבסקה כמכונת מדליות אנושית. לשלוש מדליות הזהב שלה מאולימפיאדת טוקיו הצטרפו במקסיקו עוד ארבע מדליות מוזהבות והיא הוכתרה כמלכה הבלתי מעורערת של ההתעמלות.

מינכן, 1972
האולימפיאדה ה־20, שנערכה במינכן והייתה אמורה להוות תיקון לבזיונות אולימפיאדת ברלין, הוכתמה בדמם של י"א חללי משלחת ישראל במתקפת טרור חסרת תקדים עד אז. למרות זאת, נמשכו התחרויות עד תומן.
המנצח הגדול של אולימפיאדת אימים זו, היה דווקא השחיין היהודי מארצות הברית מארק ספיץ. לאחר שתי מדליות זהב במשחי השליחים במקסיקו, הוא חזר ממינכן עטור במספר שיא של שבע מדליות זהב, במשחים בסגנון חופשי ופרפר, מתוכן שלוש במשחי השליחים.

מארק ספיץ במינכן 1972. צילום: getty imagesמארק ספיץ במינכן 1972. צילום: getty images
עד כאן המידע מספרו של גיל, שיצא לאור ב־1976, שנת האולימפיאדה ה־21, שנערכה במונטריאול שבקנדה. וכעת, לאחר האולימפיאדות במוסקבה, בלוס אנג'לס, בסיאול, בברצלונה, באטלנטה, בסידני, באתונה, בבייג'ינג (שם גרף השחיין האמריקאי מייקל פלפס שמונה מדליות זהב, אחת יותר מספיץ) ולונדון, הגיע תורו של הספתח הדרום אמריקאי בברזיל. בהצלחה, ריו דה ז'ניירו.

טבח י"א הספורטאים במינכןטבח י"א הספורטאים במינכן



הכושר הישראלי 

 

ספורטאי ישראל משתתפים במשחקים האולימפיים מאז אולימפיאדת הלסינקי 1952. נציגיה מדורגים במקום ה־87 בטבלת זוכי המדליות עם שבע זכיות מאז אולימפיאדת ברצלונה 1992, שבתחרויות הג'ודו בה עלו על הדוכן יעל ארד, זוכת מדליית כסף, ואורן סמדג'ה, זוכה מדליית ארד. 

השייט גל פרידמן הקנה ב־2004 לישראל מדליית זהב ראשונה באולימפיאדת אתונה, לצד מדליית הארד שבה זכה שמונה שנים קודם לכן באולימפיאדת אטלנטה. זוכי הארד האחרים שלנו הם חותר הקיאק מיכאל קלגנוב (בסידני, 2000); הג'ודוקא אריק זאבי (באתונה, 2004) והשייט שחר צוברי (בבייג'ינג, 2008).

גל פרידמן ומדליית הזהב מאתונה, 2004. צילום: עדי אבישיגל פרידמן ומדליית הזהב מאתונה, 2004. צילום: עדי אבישי

יוסף יקותיאלי, מראשי מכבי והוגה רעיון המכביות, העלה ב־1923 את רעיון השתתפות ארץ ישראל באולימפיאדות. כעבור עשור הוקם הוועד האולימפי הארץ ישראלי, שהוזמן לשלוח משלחת לאולימפיאדת ברלין, אך קיומה בגרמניה הנאצית הביא לדחיית ההזמנה. עם הקמת המדינה, ב־1948, אמורות היו האתלטיות רעיה ברונשטיין ופרידה ליכטבלאו לייצג את ישראל באולימפיאדת לונדון, אך הזמנת המשלחת הישראלית בוטלה בלחץ מדינות ערב.