אבי אשכנזי התבאס לאללה שהתחלנו את השנה החדשה דווקא עם טעם מר בפה. בשלוש מילים: "כאב דוחה כאב"…

לא אוהב מרירות. כן, אבל יותר משאני מתעב את המרירות, אני לא סובל אנשים מרירים. המרירות היחידה שאני מסוגל להכיל היא זו הנחבאת בבקבוקים, כמו זו של האוניקום ההונגרי. כמו אז, כשהיינו קטנים והאמנו ש"כאב דוחה כאב". זאת אומרת, שאם נפלת ונחבלת בברך, וזה הציק לך ממש, חברים טובים מיד התנדבו להעלים את הכאב באמצעות אגרוף בפרצוף. כן, כנראה שכדי להכניס לעצמך מעט אומץ או שמחה במדינה הזו, אתה חייב את הטיפה המרה. והרבה מהן. בבחינת כאב דוחה. ובפרפרזה על טולסטוי: "כל המשקאות המתוקים דומים זה לזה. כל משקה מר הוא מר בדרכו שלו". אז נפתח בליקר העשבים הזה, כי הוא הדבר היחידי שיכול אולי לעמעם מעט את הטעם המר שבה נפתחה השנה האזרחית החדשה שלנו.

כנראה שכדי להכניס לעצמך מעט אומץ או שמחה במדינה הזו, אתה חייב את הטיפה המרה. והרבה מהן... (צילום: יח"צ)
כנראה שכדי להכניס לעצמך מעט אומץ או שמחה במדינה הזו, אתה חייב את הטיפה המרה. והרבה מהן... (צילום: יח"צ)
כדי להכניס לעצמך מעט אומץ או שמחה במדינה הזו, אתה חייב את הטיפה המרה. והרבה מהן... (צילום: יח"צ) מה בקשנו בסך הכל? מעט תקווה? להתחיל בדף חלק ויפה כמו שטר מאתיים השקלים החדש שהתחיל לצאת לנו חגיגית מהכספומטים. להאמין שאנו בני תרבות, ושעם כל הכבוד למטומטמים שמרחו על הקיר שלהם בפייסבוק את התמונה המחרידה של המוח מאחורי המחבל מדיזנגוף - עם כל הצבעוניות הגרוטסקית של מה שעבר לו בראש – אנחנו בתכל'ס מדינת תרבות, ומה שמעניין אותנו באמת זה שעוד חוזר הניגון שזנחנו לשווא. אבל מארק טוויין אמר כבר פעם ש"כל עם הופך בסופו של דבר לצל של עצמו". וזה בלי שהוא הכיר עוד כמובן את הבלוג של הצל. כן, מי זוכר כבר שהשנה נפתחה באלפי ישראלים (סליחה, צ"ל תלביבים) המסתגרים בבתיהם בחשש, ושום ידיעה על כך שיש להם יותר סיכוי למות בתאונת דרכים לא מצליחה להרגיע אותם. בכלל, כל שיטת ההסתברות הממשלתית פספסה את העובדה שהרבה יותר אנשים מתים מהתקפי לב אחרי פרסום המדגם. מה שבנט וארדן טרחו להסתיר מכם זה שבכל הנוגע לקורבנות, הרבה יותר אנשים נולדים מטומטמים. אבל הם לא יספרו לכם על זה בחיים, כי הם בונים על זה בבחירות 2016. כן, אם לא שמעתם, כבר בשנה הקרובה הולכים לבחירות, כי אפילו אנשים קשוחים כמו בוגי יעלון לא רוצים לבנות על אורן חזן או על לירן חולצה אפורה, או מי שזה לא יהיה שכולם רוצים לעשות אתו סלפי.
אוניקום - בקבוק
אוניקום - בקבוק
ואיזה מסכנים הערבים הישראלים שבתוך כל כאב הראש הזה אסור להם אפילו לשתות איזו טיפה מרה להירגע. הרי ראש הממשלה הוא כמו אישה מעצבנת שיכולה להוציא אותך מהכלים. רק לפני כמה חודשים הוא הכניס מדינה שלמה לפאניקה בגלל גלים עצומים של ערבים שנעים לקלפי באוטובוסים. היו מי שהזדעזעו. הרי מה פתאום ראש ממשלה במדינה דמוקרטית יוצא כנגד הצעד החשוב הזה של מעורבות אזרחית בריאה שהיא כמעט הצהרת נאמנות למדינה (אני בוחר משמע אני אזרח). והנה לא יצאו כמה חודשים והוא עומד מול המיקרופון ודורש מהערבים להיות "ישראלים עד הסוף". אתה רוצה לשגע אותנו?! תחליט! כמו ששנו גששים: "יום עסל יום בסל. דה גול - דה אופסייד". וגם כל העניין הזה עם הספר של דורית רביניאן - אני לא מבין, מה החלטתם? כי רגע אחרי שחשבנו שאסור לנו לקרוא את זה מחשש להתבוללות, החליטו בסוף שלילדים שלנו מותר ללמוד אותו בבית-הספר? כן, תורת הגזע איז א' ביצ'. אבל למה אתם לא מסוגלים לקחת החלטה ולעמוד מאחוריה. מה נעשה עכשיו עם אלפי העותקים שיושבים לנו על המדף רק כי רצינו להעלות סלפי של עצמנו בקניון עם עותק מהספר לאות מחאה? מה? אשכרה נצטרך לקרוא את זה? הרי אם נבקש להחזיר את העותק לסטימצקי בשביל לקנות במקומו עוד רובין שארמה יצחקו לנו בפרצוף. הלכו 90 ₪. בשביל סלפי היינו יכולים ללכת לחתונה של מישהו ולהצטלם עם אורן חזן על מגנט ולשתות ג'יימסון ירוק בחינם מהבר האקטיבי. אבל עזבו, אני סתם מריר. הרי היו גם חדשות טובות בפתיחת השנה האזרחית. מסתבר שסתם דאגנו לגלעד שליט וכשהדבקנו על האוטו שלנו את המדבקה ההיא עם "גלעד עדיין חי" לא ידענו איזה חיים הוא עושה. אז יש תנאים בשבי, אה? מה שמדאיג בסרטון ההוא שבו רואים את גלעד עושה על האש ומתלוצץ עם שוביו, זה שכל המשתתפים בסרטון חוץ מגלעד מתו בנסיבות מסתוריות. אני רק מקווה שזה לא משהו בבשר. ראבאק, תעזבו את הילד בשקט. לא, לא בא לו עכשיו סלפי. אה, כמעט שכחתי. איך אפשר לפתוח את השנה הזו בלי להזכיר שבר רפאלי בהריון. כי כשנחשפתי לראשונה לצילום ההיסטורי של מקל ההיריון המלכותי, לא יכול הייתי לחמוק מהמחשבה המעודדת שסימנים כחולים לא מופיעים על המקל בלי שמישהי קודם תפשיל את מכנסיה ותשתין עליו. אז בזמן שכל המדינה דמיינה את ההריונית יושבת בפינת ההמתנה של משרדי מס הכנסה, אני דמיינתי דברים אחרים לגמרי. אבל ככה זה אחרי כוסית אחת של אוניקום. כאב דוחה כאב.