בבאר שבע של שנות השבעים לא היו מזגנים, אבל היו תחביבי שעמום, בקבוקי וישניאק של סבא אשר ושיכורים גדולים וקטנים

את גדי בלייכר פגשתי בגיל שש ומאז אנחנו חברים כאחים. חבר טוב בבאר-שבע היה נכס שאין שני לו ואת רוב זמן הפנאי שלנו בילינו בהרס משותף של העיר. תחשבו על עוד כמה זוגות כמונו ותבינו למה נשארה באר-שבע, שנים לאחר קום המדינה, תקועה בתקופה העותמנית. גרנו דלת ליד דלת בכל תקופת ילדותנו והפרינו אחד את השני ברעיונות מופרעים לרוב. היו לנו תחביבי שעמום רבים ומגוונים: שיסוף ענפים עם מצ'טה מעל ראשי עוברים ושבים; ירי פירות אזדרכת אל חלונות נהגים שחלפו ברחוב; פירוק צלחות גלגלים מכל רכב לא מוכר שהגיע לשכונה; זריקת מסמרים מעוקמים לאורך הדרך לאילת בתקווה שנזכה לראות קורבן תקוע; ועוד פעילויות יצירתיות ורבות השראה שהיו נחלתם של שני ילדים בבירת הנגב של שנות השבעים המאוחרות.
הסופר י. בוזנח חוגג פורים בגיל מאוחר יותר הסופר י. בוזנח חוגג פורים בגיל מאוחר יותר
הסופר י. בוזנח חוגג פורים בגיל מאוחר יותר לכבוד יום הולדתו ה-14 של גדי נמלאנו התרגשות אדירה. זה היה הגיל בו אפשר היה לקבל רשיון להחזקת רובה אויר ואנחנו לא יכולנו לחכות להיות בעליו של כלי משחית כזה. בבוקר יום ההולדת נסענו אל בית הנשק הירושלמי, שם חיכה הרובה המהולל, וכשהחזקנו אותו ביד הרגשנו כאילו יצאנו מדפי הספרים של קארל מאי. תוך דקות ספורות מרגע ששבנו הביתה עם המפגע כבר שכבנו על הגג, יורים להנאתנו בכל דודי השמש של השכונה. אבל גדי נולד בשלושים ליוני, באר-שבע כידוע מעולם לא היתה מקום קריר, ועד מהרה נאלצנו להפסיק להקיז את דמם של הדוודים האומללים ולרדת למטה להצטנן. בזאת לא תמו עלילות הרובה הנהדר (רק תחשבו על הפנים של אמא בלייכר כשיצאה לחצר וראתה אותי יורה בפחית שהוצבה על ראש בנה), אבל אנחנו נחזור לסיפור יום ההולדת. נכנסנו למטבח ופני הבלייכר אורו. "בוא נטעם את הוישניאק של סבא אשר", הוא קרא בשמחה, "יש כמה בקבוקים מתחת לכיור". הוישניאק היה אלכוהול שהושרו בו פירות שונים בתוספת מעט סוכר וכמעט ללא דילול במים. היו שם כמה מיכלים - שזיפים, אפרסקים, דובדבנים ממותקים ועוד כמה שכבר הספקתי לשכוח. התיישבנו על ריצפת המטבח ושתינו קצת מכל דבר. ועוד קצת ועוד, עד שלא הצלחנו לקום על הרגליים. שכבנו על הרצפה הקרירה מטושטשים לגמרי, אז עוד אפילו לא היו מזגנים בבאר שבע, רק הדזרט קולר הרועשים וחסרי התוחלת. "אמא צריכה לחזור", מלמל גדי, "בוא נלך למוטקה ונקנה ארטיק, אחרת לא נתאושש". התיישבנו בכוח, לדלת הגענו בזחילה ואני בשארית שפיותי עוד מפציר בגדי לקחת סנדלים כי חום אימים בחוץ. ברור שהוא לא לקח, ועוד האשים אותי, אבל שתי דקות לאחר מכן, ברגע שרגלו נגעה בכביש הרותח, מצאתי את עצמי סוחב את האדיוט הצורח מכאב על גבי לכיוון הקיוסק של מוטקה. כשהגענו הורדתי את המטען האנושי השיכור, לקחתי שני ארטיקים וישבנו מנומנמים עד מעולפים ליד מכונות המשחק. "הלו, לא שילמתם", צעק מוטקה כשסיימנו את הארטיק ויצאנו. באותו זמן לא ידענו לומר שגם הוא שיכור כלוט. הוצאתי שטר של עשרה שקלים. זו בדיוק היתה התקופה שבה עברו בישראל לשקל הישן, יבדל לחיים קצרצרים, ואני שילמתי ושמתי את העודף בכיס. רק בבית גילינו שמוטקה החזיר לי עודף מחמישים לירות. ככה זה בבאר שבע. שיכור גדול מנצח שני שיכורים קטנים.