ניר קיפניס בעוד אחד מסיפורי יוון, והפעם: עם לובסטר שכרגע יצא מהים, סלט יווני חתוך גס, אוזו עם קוביית קרח וידידה מסתורית...

אפשר שהיה זה החודש הטוב בחיי, או כמו שנהגתי לומר לחבריי: התפוצצתי בשמי האי כמו זיקוק. אמנם הייתי תייר, אורח לרגע, אבל בתום קרוב לשלושה חודשים של מגורים על האי, הרגשתי בן-בית. למדתי להחליף כמה מילות ברכה ביוונית רצוצה עם תושבי האי, ובעיקר - בכל מקום בעיר שבו נמזג משקה או מוגש אוכל, הכירו היטב את ה"יזראלי סינגראפאס" ("הסופר הישראלי", תואר שלא הגיע לי אז בעליל וגם היום לא הייתי ממהר להצמיד אותו לשמי) השובב שיותר משהוא יודע לכתוב (ממילא לא היתה להם את היכולת להעריך), יודע לאכול ובעיקר לשתות כמו שצריך.

מכיוון שאוזו לא נלגם ביוון בלי מאזטים, מצאנו מהר מאוד את השולחן שלנו מתכסה בכל טוב... (צילומים: יח"צ, יקי טרנטו)
מכיוון שאוזו לא נלגם ביוון בלי מאזטים, מצאנו מהר מאוד את השולחן שלנו מתכסה בכל טוב... (צילומים: יח"צ, יקי טרנטו)
מכיוון שאוזו לא נלגם ביוון בלי מאזטים, מהר מאוד התכסה השולחן שלנו בכל טוב... (צילומים: יח"צ, יקי טרנטו) אחד מהדברים שאהבתי לעשות עם כל מי שהגיע לבקר אותי באותו הקיץ, היה לקחת אותו על האופנוע לנסיעה קצרה לכפר הירוניסוס - כפר דייגים קטן שממוקם מעל מפרץ זעיר בקצה הנידח ביותר של האי. במונחים של מרחקי נהיגה באי, מדובר במסע ארוך (של כמעט חצי שעה), בכביש צר ומתפתל ובעיקר בירידה תלולה לכיוון המפרץ. זו הסיבה שגם בשיא עונת התיירות ולמרות שדי בשלושה אנשים כדי לגרום לקו-החוף להיראות עמוס, שמר הכפר הקטן על ריחוק מסוים. שתי מסעדות היו בו ואני הפכתי, מבלי לדעת למה ומדוע, דווקא ללקוח קבוע של אחת מהן. באותו שבוע הבאתי להירוניסוס את י'. י' היא בחורה ממוצא קנדי שחיה בארצות-הברית ודרכינו הצטלבו כמה שנים קודם לכן כשבאה לגור לתקופה קצרה בישראל. באותן שנים היא היתה דמות מוכרת בפאבים ובמועדונים בתל-אביב ודמותה המצודדת כיכבה אפילו בקליפ-הפתיחה של אחד מלהיטי הפריים-טיים של המחצית השנייה של שנות התשעים. י' הגיעה לביקור באי ללא קשר אלי, אבל אני מודה שיש לי קשר לעובדה ששהותה בו התארכה עד הרבה מעבר לשבוע וחצי שהקציבה לעצמה... ירדנו מהאופנוע, מותחים מעט את אברינו אחרי רכיבה ארוכה וקופצנית ופסענו אט אל המסעדה "שלי". חיוך גדול התפשט על פניו של יאניס, הבעלים, כשראה אותי מתקרב. מבלי שאומר מילה אחת מלבד "קלימרה" ו"טי קאניס?" (יום טוב ומה נשמע), נערך השולחן לפנינו. ראשית הונחו עליו שני בקבוקי "פלומארי" של 200 מ"ל כל אחד, מלווים בדליי קרח קטנים ובבקבוק מים מינרליים. מזגנו לכוסות - על אף שאני מוכן להישבע שהפלומארי של הערב עוד פעפע בעורקיי... בירכנו ב"יא-מאס" ולגמנו בהנאה. מכיוון שאוזו לא נלגם ביוון בלי מאזטים, מצאנו מהר מאוד את השולחן מתכסה בלחם טוב, זיתי קלמטה מבהיקים, פרוסות של גבינת קפלוטירי, סלט חצילים וכמובן - הסלט היווני ששום שולחן לא יהיה שלם בלעדיו. י' התרוצצה ברחבי המפרץ כילדה בלונה-פארק: מרוב שהתרגלתי לנוף, כבר שכחתי עד כמה הוא עוצר נשימה: מפרץ כחול ומרהיב שאורכו מצד אל צד הוא כמה עשרות מטרים בלבד, כמו בריכה פרטית, אבל שכולה מן הטבע. אגב טבע, עם כל הכבוד למאזטים, הרי שהפלומארי כבר החל לדגדג לנו את בלוטות הרעב, במיוחד אחרי טבילה קצרה במים הצלולים והקרירים. - "מה בא לך לאכול", הצעתי לה את זכות הבחירה. - "האמת?", השיבה, "בא לי לובסטר!". צחקתי בלבי - מה היא חושבת לעצמה שהיא בניו-יורק? ובכל זאת העזתי לנסות: "יאני, יש לובסטר?", שאלתי, מוכן כבר לתשובה שתשלח אותנו לעבר שאר דגת-הים, אבל ממש לא מוכן לתגובה של יאני. יאני מתח את צווארו והשמיע מן קריאה רמה שגרמה לציפורים שניקרו בשלווה בפירורי הלחם להתעופף. נער הופיע באופק ולמשמע בקשתו הרמה של יאני, נכנס לסירת משוטים קטנה והחל לחתור. מקץ כשתי דקות של חתירה עצר ליד סירת דייגים קטנה שעגנה בקרבת החוף, טיפס עליה, נראה משוחח עם הבעלים וסימן משהו ליאני שהכריז: "יש לובסטר". שני בקבוקי פלומארי מאוחר יותר, היינו כבר מוכנים למנה העיקרית שלנו, עת הוגש לנו הלובסטר הטעים ביותר שאכלתי מימיי, ארוחה שלאחריה לא נותר אלא ליפול שדודים על החוף לשינה קלה בבריזה המלטפת, בטרם נוכל לשוב לעיר. י' נשארה עוד שבועיים ואז חזרה לה הביתה, מסוג הדברים שמי שמחליט לחיות תקופה על אי מבודד יחסית, מתרגל אליו אט, אט: האנשים שנכנסים לחייך ב"בום", כובשים מקום בליבך ואז יוצאים ממנו באחת. במקרה של י', דווקא נפגשנו בחלוף השנים, אפילו פעמיים או שלוש. לעומת זאת, לובסטר כמו באותו היום, לא אכלתי מאז...