נמרוד שיין עולה על האופנוע, בורח מהפקקים ורוכב אל עבר השקיעה כשהוא מצויד בחבר שאף פעם לא מאכזב - בקבוק ג'ק דניאלס

ידידי ג'ק ואני יצאנו לדרך, רכובים על 650 סמ"ק אפלים ופנינו אל השמש העולה ממצוקיו המזרחיים של מכתש רמון. זו הייתה דרכנו לחגוג את חג החירות, רק האופנוע, אני ובקבוק ג'ק דניאלס שנמנם לו כל הדרך בתרמיל, כתינוק בכיסא בטיחותו. קודם כל אבהיר, אני לא בעניין של דרינק אנד דרייב. אם בשביל לנהוג שיכור צריך להיות מטומטם, אז על דו-גלגלי מדובר בסוג של נטייה אובדנית. יעידו כמה מוותיקי "סנהדרינק" שכשאני מגיע לפגישות רכוב על אופנוע, אני פושט לכבודם את שריון הקשקשים - תפקידו להגן על החלקים הרגישים בגופי במידה ואמעד חלילה בזמן עמידה ברמזור – שמח כתמיד להצטרף לישיבה משותפת על הבר ומצטרף לחיסול ממוקד של פלטות שמשכימי הדוט-קום מצאו בתפריט. אבל ממיני התענוגות שיש בהן רמז לאדי אלכוהול אני מונע מעצמי בסגנון ה-AA.

החבר הראשון שליהחבר הראשון שלי
החבר הראשון נחזור לחג היהודי שהכי נשמע התרסקות של מכלית ברום – חוהמפ"ס. טיול האופנועים אמור היה להתקיים בשלישייה, כשלפחות אצל אחד המשתתפים רובצת בחנייה בהמה דו-גלגלית שיכולה בקלות להניע בבוקר, לנסוע לקייפ-טאון, להוריד כוסית ליקר אמרולה על קוביית קרח, להסתובב בכיכר גרין מרקט ולחזור הביתה כאילו כלום. אבל לא. זה סיפר על אושפיזין מפתיעים שעולים לרגל, השני על כאב גב שיורד לרגל, ואני, שהחלטתי שפאק-איט: אם אני לא נושם קצת אוויר מדבר לזכר יציאת מצריים ב-48 השעות הקרובות אני לא מחזיק עד שבועות. אז מתחתי שרשרת וקשרתי שק שינה מאחור. לא עזרו גם תיאורי האימה על נחילי העמלקים הנוהרים דרומה בקופסאות הליסינג, על חניון הג'יפים בעין סהרונים שמזכיר יותר את הסינמה סיטי בסילבסטר, איך במקום לשבת לאור ירח לצד מדורה סטייל המרלבורו-מן, אמצא את עצמי מצטופף ליד האוהל של משפחת בוקסנבאום ממעלה אדומים – ואיך במקום לרדת בכיף במעלה צין אטחן מצות ואעלה במשקל במעלה אבק. אז ארזתי ספר - אם יהיה לי חשק לקרוא, ומחברת - אם יהיה לי חשק לכתוב. בקבוק מים, כל מיני מזטים, ועוד בקבוק שמיליוני אנשים בעולם מכנים אותו, ידידי ג'ק. נישקתי את האישה ויצאתי אל הפקקים.
הידיד השניהידיד השני
הידיד השני אגב, שלא תחשבו אחרת, דיס איז נוט א-דריל. כל התראות המסע התגלו במהרה כדיווחי אמת. כל כך אמת שכבר ביציאה מחוצה ישראל לנחל פורה נאלצתי לנסוע 40 קילומטר על צד הדרך. אפילו לובשי המדים המיואשים בניידות משטרת התנועה הביטו בי בהבנה מהולה בקנאה. טוב נו, לא לנתי בסוף בשטח. אבל לא רק בגלל מצוקת החנייה בוואדיות, אלא בעיקר כי היה קר רצח. נזרקתי אצל חבר שיש לו זולה נחמדה בשם צ'אקרה ממש ליד שפת המכתש. הייתה מוסיקה טובה ומדורה, וגם את סיר הבשר שאין לי מושג איך בני ישראל ויתרו עליו בשביל הגפילטע, הצימס ושאר הדרעק המנחם של החג. ו...אה, כמובן, ג'ק. ג'ק דניאלס. אני יודע שזה מגזין שעוסק באלכוהול, אבל מה כבר יכול נער כפרי כמוני לחדש לכם על אחד המשקאות הנפוצים בעולם. זה כמו שבמגזין רכב יחליט פתאום עיתונאי נלהב לכתוב על פורד פיאסטה 92. מה יש שם כבר לדעת שאתם לא יודעים? כן, זה ה'קוקה קולה' של הוויסקי. הוא מתוק, נעים, וכל כך קל לשתייה שהוא מופיע לאחרונה ביותר סרטים מחורבנים אפילו מרוברט דה נירו, יש פוסטרים בדמותו בחדר של כל מתבגר בבת-ים, הוא מככב על חולצות טריקו לא פחות מצ'ה גווארה, והגרוע מכל, נכתבו עליו כל כך הרבה שירים מחורבנים, שאם ג'ק קשישה היה שומע רק חלק מהם, הוא היה מתגבר על הכאב בבוהן שהרגה אותו, וקם עצבני כמו מרלון ברנדו בג'ונגל הווייטנאמי ולוחש "הו...הזוועה". רוצים דוגמא? בבקשה...אבל היי! אתם לא חייבים לראות עד הסוף. או לראות בכלל. https://www.youtube.com/watch?v=OBKLqMC0BNk שמח שעצרתם בצד. הרשת מלאה בסרטונים ובשירים על ג'ק דניאלס, שיותר משהם מלמדים על תרבותם המאותגרת של אדומי הצוואר בליבה של אמריקה, הם מסבירים, הלכה למעשה, למה אומת הברים והכוכבים הפסידה לאחרונה בכל מלחמה שהשתתפה בה. נו באמת, אתם רואים את יהורם גאון שר את "פזמון לקונדיטון"? אבל הוא חבר נפלא הג'ק הזה. וכן, דווקא מספר 7' הישן והטוב. הוא קל לשתייה לא פחות משהוא קל לרכישה. וכמו המוכר החביב במכולת השכונתית, הוא ישיר, פשוט ולא מתחכם. אבל התכונה הידידותית ביותר שלו היא ללא ספק הבקבוק המרובע. להבדיל מכמה נשים, גם אם תרפה, ולא משנה כמה תהיה שיכור, הוא לעולם לא יתרחק ממך.