חברי מועצת סנהדרינק מספרים על החבר המושלם שלהם לשתייה, והפעם: ניר קיפניס והדייט...
הדבר הכי מפתיע בכל הסיפור הוא שנתקעתי: בדרך-כלל המילים עפות לי מעל המקלדת מהר, יש שיאמרו אפילו "מהר מדי", אבל הפעם לקחתי כמה נשימות עמוקות ואני אפילו לא יודע אם זה בגלל הקטע האינטימי והלא-פתור-עד-הסוף של החירות הזאת, או אולי בגללי, מי שפחות לוקח אתו אל הפאב חבר-לשתייה, אלא קודם כל מתיישב על הבר, שותה - והחברים כבר מופיעים מעצמם.
כמעט בכל פעם שאנחנו נפרדים בחיבוק, אנחנו מסכמים ש"צריך לעשות את זה יותר"... (צילומים: שירן כרמלי) כמעט בכל פעם שאנחנו נפרדים בחיבוק, אנחנו מסכמים ש"צריך לעשות את זה יותר"... (צילומים: יח"צ, שירן כרמלי)
אנחנו חברים כבר יותר מעשרים שנה, במילים אחרות: רוב חיי הבוגרים, וכמו כל אהבת-אמת בין שני אנשים, גם הקשר הזה ידע עליות ומורדות עם השנים, עם הנשים. עברנו ביחד תקופות נהדרות, אישית ומקצועית, ועברנו ביחד תקופות מחורבנות, מהתקופות האלה שבהן אתה לא יודע אם תמצא אהבת-אמת, פרנסת-אמת או אפילו סיבה מספיק טובה בכדי לצאת מהמיטה בבוקר. ותמיד היה בינינו דרינק - בקבוק וויסקי לערב בתקופת המועדונים שלנו, אוזו על החוף ביוון - אי-המקלט שלנו, בירות וצ'ייסרים לרוב כמעט בכל פאב בעיר. בעצם – כמעט בכל נקודה על הגלובוס.
החיים, כמו שקורה לרובנו, הפכו את החברות הזאת לפחות אינטנסיבית, אבל לא לפחות אינטימית. אנחנו כמעט לא נפגשים עם הילדים, עם הנשים בסופי-שבוע או בערבים, אבל אחרי-הצהרים הם שלנו...! זה לא קורה בתדירות גבוהה, לפחות לא כמו שזה היה אמור לקרות: עובדה – כמעט בכל פעם שאנחנו נפרדים בחיבוק, אנחנו מסכמים ש"צריך לעשות את זה יותר".
בפועל אנחנו מתכוונים לפעם בשבוע, שבצוק העיתים, העבודה והמשפחה, הופכת לפעם בשבועיים, לפעמים פעם בחודש, וכשזה קורה, לא ייאמן כמה מהר אנחנו מגיעים לנושאים האישיים ביותר: המצב בבית, הילדים, הקריירה, הבריאות - וכל מה ששני אנשים שאוהבים להקשיב ולספר זה לזה יכולים לחלוק, רגע לפני שהם עוברים, כדרכם של גברים, להתלהב מהברמנית או מהמלצריות שמתחלפות כאן בקצב, אבל תמיד נשארות צעירות מדי בשבילנו.
בשנים האחרונות הפכנו את הבר של ה"קופי-בר" ברחוב יד-חרוצים לנקודת המפגש העיקרית שלנו. תמיד אחרי הצהריים – כדי שנוכל להיכנס הביתה בשעה סבירה עם פרצוף של "אל תשאלי איזה יום היה לי היום" ולמהר למקלחת, לנקות את הריח של הסיגריות מהבגדים (הבר של הקופי-בר הוא אזור-העישון של המסעדה) ולצחצח למוות את הבל-הפה של הבירה, כאילו חזרנו מדייט. ואולי זה בעצם דייט, אולי אפילו גרוע יותר בעיניהן של מי שיודעות שבשעה של שיחה נאמר זה לזה יותר ממה שהן תשמענה מאתנו בחיים שלמים של משכנתא וילדים.
ככה אנחנו על הבר המתכתי והצונן, מפלט מחום יולי-אוגוסט שבחוץ, צלחת זיתים מרירים וחריפים – שאין כמותם למשוך את הדרינק הבא. מכירים את הקבועים ואת הצוות – ומדי פעם מערבים אותם בשיחה או מחליפים איזו צ'פחה ידידותית, אבל לא משהו שלא נוכל לקטוע ב"וואלה אחי, לחיים" ולשוב לעניינים הבוערים שלנו.
ואם כבר הזכרתי אחרים, זה קצת קטע: יש לנו המון חברים משותפים שכיף לנו לבלות ולשתות איתם, אבל אז זה בקטע של דאחקות, גם קצת של פאסון (והרי לשנינו יש אגו, גם אם דרכים שונות מאוד לטפח אותו...), אבל כשאנחנו לבד הלב נפתח, הבירה זורמת, הברמנים ממלאים עוד ועוד את הכוסות, מחליפים צלוחית זיתים, מנסים לעניין אותנו באיזה ביס, אולי בפיצה הדקיקה והטעימה שלהם, אבל אנחנו בשלנו, יודעים ש"סתם דרינק" אפשר לשתות עם כל אחד, אבל זמן-איכות כשלנו הוא מצרך נדיר.
לחייך חבר!
