אורי שמיר פגש את אלי מזרחי ב'קזינו דה פריז', שמע ממנו על החמארות המיתולוגיות של ירושלים, וחשף את הסוד השמור המסתתר מאחורי ה'אקסטרא פיין' הירושלמי...

אלי מזרחי לא שיחק כדורגל בבית"ר ובכל זאת הוא נחשב לחלוץ עטור תהילה, וכמי שכבש את קיבתם של ירושלמים רבים שבאו להתענג על הבריוש הנפלא שלו. המקום הראשון שפתח סלל את רחבות השוק, ובזה אחר זה נפלו שערי הברזל של הבאסטות הוותיקות ואת מקומן תפסו בוטיקים, ברים ומסעדות שהפכו את מחנה יהודה לאתר תיירות מוביל בבירה. קבעתי עם אלי שנשב על איזה כוסית או יותר, ועל הדרך לשמוע איזה סיפור מסיפורי ירושלים המשעשעים שלו. אחרי חיבוק ירושלמי חם, התיישבנו לשולחן ב'קזינו דה פריז' – מבנה היסטורי שהיה מקום הבילוי של אבי, בשנים שבהן לא הייתי אפילו קריצה בעינו. אי-שם, בראשית שנות השלושים, נפתח 'קזינו דה פריז'. בקומת הקרקע היה בר, מסעדה ומועדון קלפים, ששימשו את קציני צבא הוד מלכותה. הקומה השנייה היתה למעשה בית בושת שאליו נהגו הקצינים לעלות אחרי ערב שתייה סוער, ללילה פרוע עם צעירות ירושלמיות, יהודיות וערביות.

קזינו דה פריז - כמו שכולכם כבר יודעים, אלכוהול הוא חומר משמר נפלא. הוא משמר הכל - חוץ מסודות... (צילום: אורי שמיר)קזינו דה פריז - כמו שכולכם כבר יודעים, אלכוהול הוא חומר משמר נפלא. הוא משמר הכל - חוץ מסודות... (צילום: אורי שמיר)
כמו שכולכם כבר יודעים, אלכוהול הוא חומר משמר נפלא. הוא משמר הכל - חוץ מסודות... (צילום: אורי שמיר)

עם סיום המנדט הוסבה קומת הקרקע לחנות ירקות ומרבצי המשכב המיוזעים בקומה השנייה, הזדקפו למצב ישיבה: ישיבת 'בית יוסף', אם אני זוכר נכון. לפני מספר שנים, החליטו אלי ושאנן סטריט (חבר ושותף ללילות רבים רוויי אלכוהול, בברים של שנות ה-80) להחזיר עטרה למלכה ופתחו את ה'קזינו' בגרסה מקוצרת קומה.

החמארה ברחוב אגריפס

קזינו דה פריזקזינו דה פריז
"מה נשתה?", שאל אלי. "בוא נלך על משהו ירושלמי", הצעתי. "אין אקסטרא פיין, אבל יש יין של יקב ירושלים", הציע אלי. אל השולחן הגיע ינקי בכר, שהוכתר בשנות ה-90 למלך הברים של ירושלים. ינקי חלץ את הפקק מבקבוק הרוזה והניח על השולחן שתי כוסות יין נטולות רגל.

איש ממכריי לא יחשוד שאני פטריוט של תעשיית היין המקומית, ולכן קריאת ההתפעלות שהשמעתי לאחר רחרוח היין, הפתיעה את הנוכחים שגדשו את המקום. צבעו האדמדם הנחושתי של היין, לא רמז כלל על ניחוחה העז של אשכולית אדומה שהתפרץ לחוטמי. ריחו המעודן של אגס חום לא איחר להגיע. חומציותו המרעננת של היין, ניפצה את המיתוס על מתיקותם החנפה של יינות ארצנו, שבניתי בעמל רב במשך שלשה עשורים. מזגתי לשנינו כוס שנייה. אחרי השקת הכוסות וברכת "לחיים" החל אלי לדבר. וכשאלי מדבר, כדאי להקשיב.

"את החמארות של שנות ה-50 וה-60 לא הכרתי. אבל באלה שנפתחו בשנות ה-70 וה-80 הייתי מבלה קבוע. החמארה האורגינלית היתה ברחוב אגריפס, ליד חנות המשקאות 'המשמח' של רוני. שמה של החמארה היה 'המשמח' ושם ישבו השיכורניקים הכי גדולים של העיר. היו שם שלושה חבר'ה קבועים. בטלנים מקצוענים, שהיו הראשונים שנכנסו לחמארה והאחרונים שיצאו ממנה.

ערבב את הטיח

קזינו דה פריז קזינו דה פריז
יום אחד, נכנס מישהו לחמארה ושאל אם אנחנו מכירים שיפוצניק. שלושת הבטלנים אמרו לו שהם שיפוצניקים, למרות שלא הבינו בשום דבר אחר חוץ משתייה. האיש השתכנע, התיישב בשולחן שלהם ופרש גיליון שרטוט גדול ועליו תכנית השיפוץ. השלושה, שהיו כבר שיכורים לחלוטין, ביקשו ממנו לרשום את הכתובת על השרטוט ואחרי שקבעו את המחיר, הבטיחו להגיע בבוקר.

השיפוץ התארך הרבה מעבר לזמן שנקבע. תכנית השיפוץ כפי ששורטטה, היתה לא יותר מהמלצה עבור שלושת השתיינים. שום קיר מקירות הדירה, לא נבנה במקום שיועד לו. השיפוצניקים, שהגיעו לעבודה מבוסמים, התעקשו להתחיל את הריצוף מהכניסה לתוך הבית. רק כשהגיעו לקירות החיצוניים קלטו את גודל הפאדיחה. עכשיו כבר לא היתה דרך לחזור חזרה, אלא רק לפרק את הכל ולהתחיל מחדש, מה גם שהטיט כבר התייבש והעבודה המפרכת הצפויה להם העלתה בהם חשש גדול שמא שהדבר עלול להביא להיעדרם מהחמארה".

בינתיים יצא ינקי מהבר עם בקבוק גוורצטרמינר, גם הוא של יקבי 'ירושלים'. "יין של כוסיות", חשבתי בליבי. מערות האף נכנסו לכוננות ליצ'י ומתקפת סוכר רצחנית, אבל במקום זאת בקע מן הכוס הפיסחת, ריח מפתה של אפרסק בשרני ועסיסי, ריח של שזיף צהוב ומי ורדים (גוורץ, לא?!) שהעלו געגוע לקיץ שאו-טו-טו יגיע. שתינו מהיין. הדלקתי סיגריה, נשענתי לאחור ואלי המשיך לספר.

תרכיז 'אקסטרא פיין'

אקסטרא פייןאקסטרא פיין
"את 'מיי בר' אתה זוכר, נכון? ברחוב הלל, בסיבוב, מתחת לשק"ם הישן. זאת היתה החמארה של הפלצנים. היו שמה גם כמה שתיינים כבדים. היה אחד, גבר גבוה עם זקן שחור (השם נשכח במערכת). לילה אחד הוא יצא מהבר אחרי שני בקבוקי אקסטרא וחצי בקבוק וויסקי. איכשהו, הוא הצליח להגיע לרחוב בן-יהודה. אז, אם אתה זוכר, בן-יהודה היה כביש דו-סטרי והיתה שם תחנת מוניות. בקיצור, הוא נכנס למונית צ'קר ואמר לנהג שהוא צריך להגיע לרחוב בן-יהודה. הנהג כבר הבין לפי הריח שהבנאדם שיכור מהתחת. הוא הניע את המונית, נסע 30 מטר, עשה סיבוב פרסה ברחוב ועצר בצדו השני של הכביש. השיכור, שהיה מבסוט מהמהירות שבה הגיע הנהג מבן-יהודה 54 לבן-יהודה 49, נתן לנהג 10 לירות ויצא מהמונית, רק כדי לחזור לאותו בר ממנו יצא".

היינות נגמרו והצמא עשה בנו שמות. ינקי קרא את המצב ויצא עם בקבוק ג'יימסון. אחרי שני סבבי צ'ייסרים מהירים, התחילה הנוסטלגיה לעשות בנו שמות. "פעם", אמר אלי ועיניו בורקות, "כל הוויסקים היו במספרים, אולי בשביל שנוכל לזכור. היה 100 Pipers והיה Vat 69, וגם ברנדים היו במספרים: 777 ו-84.

הזמנתי חצי לוונבראו. אלי ויתר, אבל לא לפני שסיפר לי שב'המשמח' היה תרכיז של 'אקסטרא פיין' שהיו מוסיפים לו מים, מערבבים, כמו שמכינים מיץ ממותק ושותים. הביקוש לברנדי הזה, שמרקמו משיי כמו נייר זכוכית והוא מחליק בגרון כמו שברי זכוכית, הביא לפרץ של יצירתיות מזוקקת. נפרדנו, לא לפני שקבענו להיפגש שוב בקזינו. אני כבר מתגעגע.

מועצת סנהדרינק מברכת את אלי מזרחי לרגל היבחרו להדליק משואה ביום העצמאות ה-69 למדינת ישראל!