דוד הירשפלד חמוש בבקבוק וויסקי יוצא למסע אלכוהולי ברחבי הארץ ומסמן את האנשים שהפכו לאושיות לילה. והפעם: חגית קוטון - האישה שמאחורי עמירם...

"ת'בא לעמירם?", שאל חוטינר בדיוק בסיום ישיבת מנהלים. "למי?", הגבתי בתהייה. "לא מי, מקום, עמירם, גינס קטנה, הכי טובה בתל-אביב!", הוא כעס וראו בעיניים שלו שהוא לא מבין איך יש מצב שיש בנאדם שלא מכיר את עמירם. "ואם עד עכשיו עוד לא הכרתי, אז איך היא הכי טובה?", שאלתי בהתגוננות ביישנית אופיינית. "בגלל שאתה פוצוואט! בוא כבר". "איפה זה?", ניסיתי להוציא ציון ממנו גאוגרפי מדויק. "סוף תל-אביב ימינה שני בניינים", זה בערך התיאור המדויק ביותר שאפשר לתת לירושלמי כמוני.
"הרבה זמן רציתי מקום משלי, וכשעמירם החליט לסגור הבנתי שחייבים לשמור על המקום הזה בחיים. זה בית... (צילומים: סנהדרינק)"הרבה זמן רציתי מקום משלי, וכשעמירם החליט לסגור הבנתי שחייבים לשמור על המקום הזה בחיים. זה בית... (צילומים: סנהדרינק)
"הרבה מאוד זמן רציתי מקום משלי, וכשעמירם החליט לסגור הבנתי שחייבים לשמור על המקום הזה בחיים. זה בית... " גבולות העיר הם דבר גמיש מבחינתי. תמיד היו. הם דבר שמשתנה תפיסתית ולא פיזית. תל-אביב על קו המתאר של בן-יהודה יכולה להסתיים בנורדאו ובקו המקביל בדיזנגוף היא מסתיימת בארלוזורוב. נקודות דרך שלדעתי אין סיבה לעבור. "בשביל עמירם תוציא פספורט! חגית היא משלנו. היא אח על מלא, רק אישה". האמת, וזה גילוי מביך למדי, עד לרגע כתיבת שורות אלו בחיים לא הייתי אצל עמירם. למעשה את חגית פגשתי פעם אחת, ואני לא באמת סגור איפה. כשישבה מועצת השתיינים בנושא "כבוד ולמי מגיע", עמירם - כבר וחגית – כאשה, נאמרו כמעט פה אחד. למעשה רק מתוקף היותי בור לא נקבתי בשמה בעצמי. חגית קוטון זה מרגיש כמו בית. לא אחטא ואעשה השוואות בין מקומות, אנשים וחוויות. כאן כל מקרה הוא לגופו. יש מעין ניחוח בזיכרון שהוא מוכר בשבילי עם כניסה לעמירם. על חיבתי ל'בארוד' בירושלים כולם יודעים. אצל דניאלה למדתי. בכניסה לבר הזה. המקום הגברי הזה. השמור המדויק. המקום שמריח כמו זיכרון שיתופי. לשבת על הבר כשחגית מוזגת, זה כמו לשבת ליד ירושלמי שעדיין דובר את השפה. אחד שמבין בלי לדבר. אחת שמוזגת בלי לשאול. לפי הרגשה. כנראה שהדיוק האמיתי במקומות האלו של פעם, מגיע מהכח הנשי. איך הגעת לעולם האלכוהול?"התחלתי במסעדות בשנת 92 והתגעגעתי לחיי הלילה, וכשעמירם החליט לסגור עשיתי את המעבר".מה גרם לך להרים את המושכות ולהמשיך את מסורת המקום?"הרבה זמן רציתי מקום משלי, וכשעמירם החליט לסגור הבנתי שחייבים לשמור על המקום הזה בחיים. זה בית. אסור לתת למקומות כאלו להיעלם".למה בעצם לא שינית את שם המקום?"מסורת. יש דברים שלא משנים".בהסתכלות על דור שתייני העבר לעומת הדור המתפתח, מה בעצם השוני הגדול?"אין ממש שוני. הלקוחות כאן הם קבועים, ואלו החדשים המגיעים לכאן - באים בגלל שהם שמעו".את חושבת שיש אפשרות לפתוח היום מקום לפי האסכולה הישנה שיעמוד לצד עמירם וימשיך את עולם הברים? בר שהוא בר. לא בר כקונספט?"לא. בישראל בטח שלא. מקומות כאלה בנויים על נפח עבודה שונה ומי שמגיע הוא נאמן למקום והוא חלק ממנו. הוא התפאורה. אי-אפשר לבנות אותם או לייצר אותם. מלחמות וחורף הורסים ברים חדשים וכאן יש את הקבועים שתמיד יהיו ויצבעו את המקום. בחו"ל אין מצבים ביטחוניים שיכולים לאיים על הפרנסה, אז יש אפשרות לבסס מקום כזה. מה גם שבשביל לפתוח מקום אולדסקול צריך אדם שהוא אולדסקול שיפתח אותו".איזה משקה לא היית שותה בחיים?"אמארטו. כל המתוקים האלו לא מדברים אלי".מהו הדרינק האולטימטיבי?"חצי גינס ולפרוייג 10 - זה פשוט מושלם".איזה בר מהעבר היית מחזירה לחיים?"ה'בטי'. פשוט היה לי שם הכי כיף בעולם".למי היית מעניקה את הבקבוק הזה?"לסילון ולאורן. בלעדיהם לא היה אותו דבר".