840x90
840x90
 

"החבר שלי לשתייה": חברי מועצת סנהדרינק מספרים על החבר המושלם שלהם לשתייה, והפעם: מיכל בוטון וליאור הרגיל...

החברות שלי עם ליאור נבנתה לאורך תקופה מכובדת מאוד ובהדרגתיות חיננית. במשך שנים ידעתי מיהו. ראיתי אותו כמעט בכל פעם שהייתי מגיעה מירושלים לשבת בבר שלו. כשעברתי לתל-אביב, אולי הכרנו בפנים, אולי לא. לפעמים אמרנו שלום, אבל לרוב הוא היה קצת שתוי ואני בכלל שונאת לדבר עם זרים.

מקום שהוא מוסד ואיש שהוא המוסד הזה עם קילומטראז' חיים מרשים מאוד יחסית לזה שלי... (צילומים: סנהדרינק)
מקום שהוא מוסד ואיש שהוא המוסד הזה עם קילומטראז' חיים מרשים מאוד יחסית לזה שלי... (צילומים: סנהדרינק)
מקום שהוא מוסד ואיש שהוא המוסד הזה עם קילומטראז' חיים מרשים מאוד יחסית לזה שלי... (צילומים: סנהדרינק) לפני שלוש שנים, עברתי לגור מול המנזר (טעות שעליה אני משלמת עד היום) וכנגזרת מכך, הופעתי בבר שלו לעיתים תכופות יותר. כבר היתה בינינו ברכת שלום מרומזת (נראה לי). אבל שנתיים כאלו של שלום חביב, עם כוונה, הכינו את הקרקע לשלב הבא בחברות. כשהוזמנתי לטעימות יין לקראת ראש-השנה האחרון, לא הכרתי את רוב המשתתפים ושמחתי לגלות שליאור נמצא בין הטועמים. לא הבנתי למה הזמינו אותי (הרי אני קונדיטורית), אבל זרמתי עם ההזמנה מתוך נימוס וסקרנות. היה שם פאנל מכובד מאוד של טועמים: יאיר גת, מעוז אלונים, ג'וב הרגיל ועוד רבים וטובים. רוב הזמן לא היה לי אומץ לפצות פה. בכל פעם שהגיע תורי לדבר על היין שטעמנו, אמרתי את דעתי בצורה לאקונית ומסויגת למדי במטרה לטשטש את בורותי (על מי אני עובדת?). משלוק לשלוק הביטחון עלה ופתאום הרגשתי בנוח להסביר לחברי הפאנל המכובדים, שאני מרגישה כי הם שופטים את אחד היינות בחומרה, שלא בצדק (משל הייתי ילדה בקהל שצועקת "המלך לבוש"). מכאן התפתח דיון מעניין שהמשיך להתקיים בעיקר בין ליאור וביני. מאותו הרגע ועד לסופו של הסשן, בלטה הנכונות שלו ללמד אותי את משנתו בגובה העיניים. כשרצה להסביר לי למה הוא נותן ציון 1 לכל-כך הרבה יינות ולא מתחשב בהתפלגות הגאוסית שניסיתי לייצר, תיאר בסבלנות משעשעת, קרמל שנשרף והפך למר ובאופן מודע בחרתי להגיש. הבנתי. היינות האלו לא אמורים לשבת על מדפי החנויות, לכן אין דירוג בין הנמוכים. אחרי הטעימות היתה תקופה ארוכה בה הייתי מגיעה למנזר עם חבר או חברה ופעם בכמה זמן כשליאור יצא מהמקום הקבוע שלו בבר לעשן סיגריה, הוא היה לוקח כיסא ומתיישב אתנו. התחלתי להרגיש כאילו התקבלתי לאנשהו ואפילו לא הגשתי מועמדות. מקום שהוא מוסד ואיש שהוא המוסד הזה עם קילומטראז' חיים מרשים מאוד יחסית לזה שלי. שיכור מדופלם אבל איש רוח עם כמות ידע בלתי נתפסת בכל הדברים שמעניינים אותי וזיכרון פנומנלי שעורר בי קנאה. כל שיחה בינינו היתה יותר מעניינת מזו שקדמה לה (בתנאי שבקבוק הזוברובקה עדיין נמזג). בשלב הזה, מבלי משים, אימצתי לעצמי את ליאור. העובדה שאני יכולה לקפוץ מתי שבא לי ולשתות בירה או 10 בחברתו, קסמה לי מאוד. גיליתי שפרמטר חשוב שחייב להתקיים בחבר שתיה טוב, הוא עניין הנגישות והספונטניות. לא כיף לי לקבוע עם אנשים לעוד שעה בגאולה. זה אדיר שחבר השתייה שלי פשוט נמצא שם! אני רוצה לעבור בדרך מהבית לפגישה ולהגניב דרינק קטן. רוצה לסיים את היום ולפני המקלחת רק לעבור לראות אם יש מצב שליאור שם ולהתיישב לצדו על הבר לאיזה ארבע שעות של הרפיה נפשית. סיפורים על אסיד עם אבא של המלצרית הלוהטת ההיא בפאב ההוא בחו"ל, לצד שיחות על סופיה לורן בתקופה העסיסית יותר שלה (ליאור טוען שהוליווד הרסה אותה). המון שטויות של שיכורים מכל עיר גדולה באירופה. לא פעם ולא פעמיים מתגנב סיפור שכבר שמעתי, וזה ממש בסדר כי התגעגעתי לסיפור הזה וקצת מתחשק לי לשמוע אותו שוב. תכל'ס, אין גבול לכמות הפעמים שיבוא לי לשמוע על המוכרת בדוכן רחוב בפראג שלא הסכימה למכור לו עוד נקניקיות כי הוא אכל כבר 8 או יותר וזה לא בריא לו ("Mister, not good for you"). חוץ מהסיפורים המעולים, ליאור הוא תמיד לגיטימציה אולטימטיבית לעוד כוסית משקה. אם אתה לא חייב להיות כרגע במקום אחר, תמזוג לעצמך עוד משהו. זה משתלב נפלא עם העובדה שאני שונאת לשבת ליד כוס ריקה. מה שמביא אותי לחשוב שמא הגיע הזמן לשקול מעבר דירה...