יגאל תומרקין שיתף את נועה גולנדסקי בזיכרונות רחוקים מימי פורענויות השתייה שלו. סיפור על הנגאובר פיזי ומטאפורי הנמשך מהבוקר עד הערב

כששאלתי לפני כמעט עשור את האמן יגאל תומרקין, אם יוכל לשתף אותי בזיכרונות מימי פורענויות השתייה שלו, ציפיתי לנדוד ארבעים, חמישים שנה אחורה, ולמצוא את עצמי על סיפון, בחברת מלחים שיכורים שמרוקנים לתוך הגרון בקבוקי וויסקי זולים במסגרת התערבויות אומץ ומשחקי שתייה. או לחלופין, לשבת באירופה המגלידה, בדירה קטנה, ספוגת ריחות עץ וטרפנטין, עמוסת צבעים, ניירות וכתבי יד, בחברת שחקניות מצחקקות מתיאטרון ה"ברלינר אנסמבל" של ברכט, וסטודנטים צעירים ויהירים לאמנות ששותים יין שענביו וגפניו צמחו על אדמה מדושנת באבק שרפה.

שתיין טוטאלי ולעתים גם חרא טוטאלי (צילום: )
שתיין טוטאלי ולעתים גם חרא טוטאלי (צילום: )
שתיין טוטאלי ולעתים גם חרא טוטאלי (ציור: William Hogarth) במקום כל זאת, הוא שתק, ואחר-כך אמר, כי למען האמת, שכח כבר הכל, אבל שלח אותי למצוא את מבוקשי בספרו "הרפסודה של המדוזה", בסיפור שנקרא "סיפור בשכיבה". "לכי תקראי את הסיפור, ואם יהיו לך שאלות נוספות, חזרי ושאלי". עשיתי מה שאמרו לי, ובאמת, מתוך הספר נגלה אלי אמן טוטאלי, שהוא אדם טוטאלי, שתיין טוטאלי ולעתים גם חרא טוטאלי. אחד שאינו מפחד מהרס מוחלט, שאומנותו ניזונה מן המציאות והמציאות ניזונה מאומנותו, עד כדי כך, שגופו עצמו משמש לו כחומר ליצירה, לאמירה ולמחאה. "סיפור בשכיבה" הנו הנגאובר מסויט, פיזי ומטאפורי, הנמשך כתשע שעות, מן הבוקר עד הערב, במהלכן עובר האמן מסע, בין ערות להזיה, של חשבון נפש נוקב עם עצמו, עברו, הסביבה והחברה. הוא מתעורר שוב, כפי שכבר קרה פעמים רבות בעבר, שוכב על מדרכה "במקום נוח יחסית", כיוון שלא נדרס, לא נדרך ואיש לא הטיף לו מוסר, בין בקבוקים, ולא יכול לזוז. השמש כואבת בעיניו, "השמש לא אוהבת שתיינים", וידו מגששת באופן נואש אחר בקבוק הוויסקי האחרון, זה שחציו מלא, זה שהכה אותו במכת החסד, הוא מוצא אותו ושותה: "איזה טעם. מעורב בטעמי הלילה: עשן, הזלילה המחורבנת והשתייה הלא מרוסנת". תוך כדי כך הוא נזכר בוויסקי בשבע בבוקר בלונדון, עם טייס ניסוי אוסטרלי עליז מאוד, עובר לפריז, לחברו חיימה, שגדל אצל הכמרים והיה משתכר ומאונן מול פני הצלוב בכנסיית סן-ז'רמן דה-פרה. כל הזמן הזה, אין לו מושג מה קרה בלילה, הוא חש רק ב"ודאות של חוסר הידיעה" ואשמה כבדה, "אני הגיבור של הלילה שעבר, השפן של הבוקר". בהמשך מסעו בין מדבר לים, בין סיני לבת-ים, לג'לג'וליה. בין בדידות, ילדות, למלחמה, הוא מאבד את הכרתו ומקיץ כשנער ערבי נותן לו קפה שמחזיר אותו, לרגע, לחיים והוא מצליח להתהפך על הצד. מעלפונו הבא מעירות אותו בעיטות אדירות בצלעות שהופכות אותו על הבטן, לקול גידופיו של ניצול שואה פולני המטיח בו שהוא מזדיין עם ערבים, אש"ף שמאלני שכותב בעיתונים. מכאן הוא הולך ומתרסק: "הגוף שובת, הראש דפוק והקיבה הרוסה. מה שלא מכוסה מבחוץ בקיא, מלא מבפנים בחרא. יש ריח. יש זבובים. יש תפילות יש מדינה". כשהמשכתי לקרוא בספר, נתקלתי ב"הזלילה הגדולה בדיז'ון", רשימה המציגה פן שונה לגמרי של השתייה וגם של השתיין. כאן עוסק תומרקין ב"קולינריות כמצב קיומי". זה איננו סיפור אלא דיווח, כמעט עיתונאי, על שבוע של סימפוזיון אוכל ויין שערכו הוא וחברו צ'רלי בבירת בורגון, אצל השף המהולל ז'אן-פייר ביו, ומתוארות בו כל ארוחותיהם לפרטי פרטים. פרטים, הגורמים לפעילות נמרצת של בלוטות הרוק, ומלווים כמובן, בייסורי מצפון וחיבוטי הנפש: "הצמא והרעב של הרוח אינם יודעים שובעה. הם הורגים את הגוף והם חומר הדלק לנפש". בניגוד לוויסקי ב"סיפור בשכיבה", מקבל כאן היין לסוגיו משמעות טקסית ופולחנית, הגובלת בחרדת קודש, במיוחד כשמדובר ביין הרישבור הנדיר, שנבחר בקפידה ממרתף היינות של השף: "יין גדול הוא לא משקה. הוא עולם, וצמא ליין גדול איננו צמא פיזי, זה צמא לפטה-מורגנה תרבותית. צמא של הסנוב שיושב בתוכנו". ב"הזלילה הגדולה בדיז'ון" עובר הסנוב חוויה הדוניסטית לשמה, בה הוא מתענג ונהנה ממותרות חברת השפע אותה הוא מרבה לבקר. כשסיימתי את הקריאה, הסנוב היושב בתוכי הרים את אפו, פתח את פיו ודרש שאשקה אותו, מאחר והייתה לי רק בירה, שתיתי אותה, והוא מצדו אמר לי טפו! הפנה לי ברוגז את הגב ונרדם מכונס בפינתו. לאחר מכן חזרתי בכל-זאת, על-מנת להקשות ולשאול מספר שאלות. אפשר לקרוא לחלק הזה "הכה את השתיין" (לא באמת, כי הוא כבר די מבוגר וגם חטף מספיק בחיים שלו):

- שני הסיפורים מציגים אותך כשתי דמויות כמעט סותרות, האם מדובר בשני צדדים של אותה מטבע?

"לא, בכלל לא! אלו הם שני מצבים נפשיים וחברתיים שונים לגמרי. ב'הזלילה הגדולה' לא הייתה שתייה עד אובדן חושים, אלא הנאה מאוכל ויין משובחים, עם חברה טובה, במצב רוח טוב. ב'סיפור בשכיבה', זה מצב בו אתה שותה בראש רע מתוך מתח וזעם, אז זה בדרך-כלל נגמר רע מאוד. זהו ההבדל בין, לצוף מעל האלכוהול לבין לטבוע בתוכו".

"השובע מטמטם", "להשיג דבר פירושו לאבד". יש תחושה חוזרת של פרדוקס, מאבק מתמיד בין החלל הריק שהוא המניע לעשייה לבין הרצון למלא אותו. האם הסיזיפיות הזאת היא מצב יומיומי?

"או לא, תודה לאל, אם זה היה ככה כל הזמן, סביר להניח שהייתי מאושפז עכשיו באברבנאל".

הסיפורים נכתבו בערך לפני עשרים שנה כשהיית בגיל 50. רוב האנשים פורקים את עול דעתם בגילאים צעירים יותר ואחר-כך מתעייפים. איך נראו אצלך העניינים בין גיל 20 ל-30 ומה השתנה מאז?

"תראי, קודם כל, אני בן 72 (היום81) ואני עדיין פורק עול. שנית, למזלכם באותן שנים לא הייתי בארץ, אלא הלכתי מכות עם הגויים. ומה נשתנה? הסביבה יותר עשירה ויותר מושחתת, זה הכל".

הבערה של אמן המתבונן בעולם ומתעמת עם כל האלים והאלוהים המתיימרים לשלוט בו, עם המוסר הכפול ועם החריגות כמצב קיומי, האם היא לא משתנה עם השנים?

"זה לעולם לא ישתנה. אה... אולי בקבר". * הכתבה מבוססת על סיפור שהתפרסם במגזין c2h5