שמוליק וולברג בדרינק צפוף עם אושיות הבר בישראל, והפעם - האיש, האגדה, המקלל - מתי לנדשטיין
על הפרסונה: בימים עברו נחלקה העיר ליושבי קפה פילץ ה"סנובים" ולעובדי הכפיים המיוזעים, אשכנזים וספרדים במאורות של דרום העיר. שם הם ישבו שכם אל שכם וערבבו חריימה עם רגל קרושה, ממולאים עם הרינג ושטפו הכל בבירה במזיגה איטית עם שוט קטן של ערק\וודקה לפני שחוזרים לנפחיה. בשנים האחרונות המקומות הללו זוכים לקהלים חדשים המתערבבים עם הקבועים. אז קדימה בני כלבים קבלו את מתי המקלל, הבעלים של חמארה כזו שאולי אינה הוותיקה ביותר אבל כזו שהפכה מוסד.
מפי הפרסונה: נולדתי בוורשה. אמא שלי הייתה עקרת בית ולאבא הייתה חנות פירות וירקות. בגיל 10, לאחר שלוש שנות לימוד בלבד, פרצה המלחמה ונסגרנו בגטו. ההורים שלי מתו מטיפוס, אח אחד נהרג בגלל שבירת שעת העוצר ועוד אח נעלם ברוסיה. אני ברחתי קצת לפני פרוץ המרד בגטו. גרתי אצל איכר עד שהבן זונה גילה שאני יהודי. אז ברחתי ליערות והצטרפתי לפרטיזנים. אחרי המלחמה רימיתי את הבריטים בעניין הגיל (הם לא כאלה חכמים הכלבים האלה) וקיבלתי סרטיפיקט לארץ. הייתי בקיבוץ גליל ים עד מלחמת השחרור ואז התגייסתי.
חלם להיות: נבלה אתה לא קולט? מה לחלום? אפילו בר מצווה לא עשיתי. הייתה מלחמה חתיכת אידיוט. נו טוב ב-53 נסעתי לברזיל. בברזיל אם אתה עובד אתה לא יכול לחיות. אבל עשיתי לינק ביזנס, נו חמור, קימבנתי בכל מיני סחורות ואחר כך היה לי גם בית חרושת לסריגים. בברזיל הכרתי את אשתי ואחרי שהילדים גמרו בית ספר עממי חזרנו לארץ.
אובדן בתולים אלכוהולי: בגיל 14 עם הפרטיזנים. היינו לוקחים באיומי נשק מהאיכרים מזון ואלכוהול מייצור בייתי שנעשה מחיטה או מסלק.
אם לא היית בתחום: מה זה אם חולירע. אם לסבתא היו ביצים היא הייתה סבא. נו, אבל כשחזרתי לארץ תמיד רציתי מקום עם אוכל ושתייה ובלי פועלים.
חוויה אלכוהולית מרוממת: לשתות וודקה ולקלל. כשאני לא מקלל תמיד יש לקוח ששואל אם אני חולה.
חוויה פתטית: לפעמים הקללות לא עוזרות והייתי צריך לזרוק קליינט. הייתי עם הרבה כוח. צריך לשלוט על הקליינטים ולא לתת להם לטפס עליך.
הארה מלקוח: יש כל הזמן. אומרים אם נכנס יין יצא סוד, אצלי אם שותים וודקה יוצא ספר.
דרינק אחרון לפני שהולכים: וודקה ברור. ותדאגו שאני אהיה שיכור כשזה קורה. אחריי מצדי שירד גשם.
על המצבה: פה קבור הכלב.