דוד הירשפלד חמוש בבקבוק וויסקי יוצא למסע אלכוהולי ברחבי הארץ ומסמן את האנשים שהפכו לאושיות לילה, והפעם: פיני גורליק…

לא הרבה מבינים שחלק גדול מצביון של בר הוא היושבים בו. את הכבוד שעושים צריך לחלק מעבר לברמן המיתולוגי, לבעל הבית ולמלצרית. יש עניין ראשוני של מוזיקה אנושית. יש את הקטע שאתה נכנס ומיד מבין אם המקום מתורבת או צעקני. בתוך כל אלה יש פרצופים שכיף לראות, או מעניין לראות, ויש כאלו שאתה מקווה שלא לראות.
"התרבות הזאת של ברים ובתי-קפה נועדה בשביל הקונספט של לשרוף זמן. זה משהו שאצל האדם החרדי הוא לא באמת קיים...""התרבות הזאת של ברים ובתי-קפה נועדה בשביל הקונספט של לשרוף זמן. זה משהו שאצל האדם החרדי הוא לא באמת קיים..."
"התרבות של ברים ובתי-קפה נועדה בשביל הקונספט של לשרוף זמן. זה משהו שאצל האדם החרדי לא באמת קיים..." מבחינת סצנת הברים בתל-אביב, יש רב ראשי אחד והוא פיני. פיני גורליק - איש השיחה המושלם, אחד מהפרצופים היותר אהובים ושמחים שנכנסים לברים, ובעיקר - האיש היחידי שזיקק אתרוג לעונג יהודי רשמי. פיני הוא אחד מהפרצופים שכיף ואפילו משמח לראות. בעיקר כיף לראות בגלל שהוא לקוח שתורם לאווירה ולא מוריד ממנה. יש את קבועי הבר השיכורים שחוץ ממשפט אידיוטי פעם בכמה שעות הם לא ממש עושים שום דבר. פיני הוא לא כזה. פיני יודע להשתלב בשיחות כשפונים אליו ולהגיב בצורה מנומסת כשלא. את פיני ראיתי לראשונה בלילה אגדי ב'הודנא' בפלורנטין. ממש כמו 'איפה אפי' זה הפך למשחק. יש לו פרצוף מוכר. לא בגלל שיש לו פרצוף כזה או אחר, אלא בגלל שפשוט ראיתי אותו בהרבה מקומות. זה קצת כמו סרטי הקונספירציה שפתאום רואים את אותה צללית בכל התמונות ההיסטוריות. את פיני זוכרים על הבר או בשולחן פינתי בהמון בילויים בברים. באותו שבוע שהכרתי אותו ב'הודנא' ראיתי אותו גם ב'שאפה'. וכמה ימים אחר כך ב'שישקו'. פיני הוא חווית שתייה. - "מי זה שם?", שאלתי את חוטינר. - "זה פיני", הוא ענה. - "אבל מי זה פיני?", ניסיתי לברר. - "הוא משלנו", ענה חוטינר וחתם את השיחה. . איך בעצם הגעת לייצר את ה'קלבריה' - ליקר האתרוגים?"תראה, למשפחה יש פרדס אתרוגים. תמיד היו אתרוגים בבית ודברים שהיה אפשר לעשות איתם מעבר ללמכור לברכה. באחת הברמצוות במשפחה הגשנו את הליקר ואחד האורחים אמר 'וואו, זה מאתרוגים?'. אבא שלי צחק ואמר: 'לא רק זה - הכל כאן מאתרוגים, הדג מלוח הכבד קצוץ - הכל כאן זה אתרוגים'.יש לי הרבה חברים שאני אוהב לפגוש, לשמוע ולטעום כמה דברים ביחד אתם. לפני הרבה שנים אמרה לי דניאלה שמי: 'למה לא תעשה לימונצ'לו מאתרוגים?'. היא מאיטליה ובמקרה האתרוג שלנו הוא מקלבריה - בחלק הדרומי של איטליה. עשיתי וניסיתי והיא עזרה לי ולימדה אותי קצת והבנתי שהמשחק זה איזון בין האלכוהול לסוכר ולפירות ובמשך שנים שיחקתי עם זה ודייקתי את זה וחילקתי קצת. פעם ישבתי באיזה בר ואחרי ערב שבו מאוד נהניתי אמרתי להם שיש לי הפתעה. תמיד יש לי באופנוע איזה בקבוק או שניים אז הבאתי ושתינו. כשסיימנו את הבקבוק אמרה לי הברמנית: 'תשמע, אני אלופה במכירות, תביא לי כמה שאתה רוצה ואני אמכור את זה'. השקעתי כסף והתחלתי לייצר. היא לא הצליחה למכור את מה שהיא הזמינה ואני שנשארתי עם 700 בקבוקים פשוט התחלתי לחלק לברים ולחברים ולמקומות שאני אוהב. ומאז התחילו קצת לקנות וקצת לשתות וכל פעם שנגמר לי אני מכין עוד".בכמה מקומות מגישים היום את הליקר?"לדעתי 4-5 מקומות בתל-אביב מגישים את זה, שניים בפלורנטין, אצלכם, בגדרה ובצפון-העיר במקום בשם 'ארץ עיר'. וחוץ מזה ב'טוביה' בירושלים".איזה בר היית מחזיר לחיים?"'שניידר'. קודם כל 'שניידר'. זה הבר המושלם. זה המקום שהגעת וידעו מה תשתה והכירו וקיבלו אותך כמו שצריך ובלי יומרות. זה היה בר בית אמיתי".איזה משקה לא היית שותה בחיים?"'פידג'לינג' וכל המתוקים האלו".מהו משקה אולטימטיבי בשבילך?"תראה, אני אוהב טעמים חזקים. אם זה וודקה אז 'זוברובקה' שמדגישה את הטעם. אם זה וויסקי מעודן אז 'לפרוייג'. אם הייתי באי בודד אז כנראה הייתי לוקח אתי 'לפרוייג'".למי היית מעניק את הבקבוק הזה?"לכנופיית ה'ביר בזאר'. הם עושים עבודה יפה מאוד ומוערכת. אתה מגיע לשם ויש את המגוון הכחול-לבן והכבוד לו בצורה אנושית ונגישה. אני זוכר שבאתי ושאלתי אותם 'אם כל פעם אטעם בירה אחת?', אז ענו לי 'תחזור 90 פעמים לפחות', וזה ריגש אותי".יש ברים בעולם החרדי?"תראה, התרבות הזאת של ברים ובתי-קפה נועדה בשביל הקונספט של לשרוף זמן. משהו שאצל האדם החרדי לא באמת קיים. היום יש ניסיון שני להקים בר בפאתי מאה שערים. הניסיון הראשון נכשל והניסיון הזה עדיין לא ברור. בכלליות התרבות הזאת של ברים, בתי-קפה ומסעדות לא כל-כך קיימת במגזר. לאדם החרדי אין זמן לברים. אם יש לו זמן פנוי הוא יושב ולומד. לאשה החרדית בכלל אין זמן".אם אני לא טועה אתה מנחה סיורים קולינריים בבני-ברק?"נכון. כשהתחלנו בבני-ברק את הסיורים, היו אולי חמישה מקומות טעימים ושווים והיום, כעבור חמש שנים, יש כבר 15 מקומות. אז התרבות של מקומות האוכל כן מתקדמת, אבל לא מאותה הגישה כי הם לא נועדו להתרועעות. יש דגש גדול על אוכל לקחת הביתה לאנשים שאין להם זמן לבשל, או לתלמידי חוץ שרוצים להחליף את האוכל שמגישים להם בישיבות שבהן הם לומדים שלרוב הוא לא איכותי".אבל בירושלים יש בתי-קפה שידועים בציבור כמקומות מפגש של המגזר הדתי - מה קורה שם?"נכון. בירושלים יש התפתחות שונה קצת בגלל האוכלוסייה הגדולה שבאה מחו"ל. להם יש גישה שונה קצת מהמגזר החרדי הישראלי".היית אומר שיש מקומות שלא מקבלים אותך בברכה כאדם דתי? יצא להיתקל ביחס רע?"חד-משמעית לא. לא קרה לי באמת שקיבלתי יחס לא הוגן, או סירוב, בגלל היותי דתי עם זקן וכיפה. אני יכול לומר שכמה פעמים בחיים אמרו לי: 'זה לא מקום בשבילך', והרבה פעמים שאלו: 'מה אתה עושה פה?', אבל לרוב אחרי מילה או שתיים זה משתנה והאווירה הופכת למקבלת".זה בתל-אביב, אבל מה קורה בסיבוביך מחוץ לתל-אביב?"תראה, בירושלים לא יצאתי הרבה ואני גם לא מכיר. את המקומות שכן הזדמן לי להגיע אליהם מאוד אהבתי ומאוד כיבדו אותי גם בהם". בערב פגישתנו אנחנו יושבים על הבר ב'שישקו' ופיני חוגג את הילולת האתרוגים השנתית שלו אצלנו בבר. אם יש ערב אחד שאני כמנהל וכברמן ואוהב להיות חלק בו - זה הערב הזה. בכל שנה זה מרגיש כמו חתונה נכונה. איחוד בין משקה שנעשה באהבה ותשוקה לבין חברות שמארחת בשמחה. השעה תשע בערב והמקום כבר מלא עד אפס מקום בקהל אקלקטי מהרגיל ושמח כרגיל. יושבי השולחנות, שחלקם הגיע ללא קשר לאירוע, מזהים את הרב הראשי של 'שישקו' ולוחצים את ידו כמארח הערב. בחצר בית-הכנסת הגדול הביא פיני את הפרצופים המזוהים ביותר עם תעשיית הבילוי לישיבה מאוחדת ושתיינית עם קהילה דתית.