סיירת סנהדרינק חורשת את הארץ בחיפוש אחר מזיגת הבירה המושלמת. והפעם: 'הטיפה' בירושלים…

מקום קטן, תאורה אדומה והרבה אזכורים להפועל ירושלים. הברז רנדומלי בחשיבותו, ממילא ישתו מה שיתנו להם. הסביבה נעימה ולפחות בכותלי המקום היא יחסית בטוחה ושמחה. המוזיקה נכונה והפרצופים מוכרים. גם את אלו שלא מכירים מרגישים כאילו מכירים. ככה זה כשעובדים שנים מאחורי ברים - כל-כך הרבה אנשים מוכרים בפנים.
מהחבית יש שפאטן ופרנסיסקאנר, אבל כולם שותים בקבוקים של גולדסטאר וצ'ייסרים של וויסקי אמריקאי... (צלם: דוד הירשפלד)מהחבית יש שפאטן ופרנסיסקאנר, אבל כולם שותים בקבוקים של גולדסטאר וצ'ייסרים של וויסקי אמריקאי... (צלם: דוד הירשפלד)
מהחבית יש שפאטן ופרנסיסקאנר, אבל כולם שותים בקבוקים של גולדסטאר וצ'ייסרים של וויסקי (צלם: דוד הירשפלד) על המקרר יש כוס עם עטים, מחברת זרוקה וקערת סלט עם קרח. על ברז הבירה יש פרחים ועל השולחנות ליד המאפרות המאולתרות יש זרים קטנים נוספים של פרחים. הבנות שותות כאן יין והבנים שותים בירה. כולם מעשנים וכולם מדברים. כולם מכירים את כולם. זה לא ה'סטארדאסט' האגדי של פעם. מי שהכיר – הכיר, וגם היה לו המזל לשבת בבר האגדי. מי שהמשיך משם יודע שלמקום אין תחליף אבל, יש מקומות שמשרים קצת נוסטלגיה. בר 'הטיפה' - הבר שבעבר היה ה'רוזה' ובעליו היו מאנשי ה'סטארדאסט' האגדי הוא כרגע המקום ה"נורמלי" עבור מי שמאופיין על-ידי תרבות הברים כירושלמי. אם תשבו ב'מנזר' ותקראו למישהו ירושלמי - כנראה שככה הוא גם ייראה. אותם אנשים שרואים את אלו שיצאו מהעיר כבוגדים, עד הרגע שהם מבקרים. מהחבית יש שפאטן ופרנסיסקאנר, אבל כולם שותים בקבוקים של גולדסטאר וצ'ייסרים של וויסקי אמריקאי. פרצוף בקהל שהוא לא מהירושלמים הוותיקים של השכונה, הוא כנראה אמן פעיל או סטודנט לאמנות שגר באיזור. המקום 'מוזנח' בצורה מדויקת. הקיר שהיה שבור במשך שנים תוקן, אבל קווי המתאר שלו נשארו. מרגיש כאילו בכוונה ניסו לבנות פה מאורה וגם הצליחו. מצד שמאל שלי יושב זוג רומנטי ועל הבר שני אנשים שרבים בקולי קולות על כדורגל. מאחורה מסתתר עוד חדרון לישיבה. הבחורה ממולי מחייכת לכל מי שנכנס בדלת, רק מכורח הנסיבות שהיא יושבת מולה. "אפשר בבקשה שפאטן", אני פונה לברמן, "שליש", דייקתי וההוא בלי לומר מילה התפנה מיד למזיגה. "גם חצי אחד", ביקשתי עם כניסתו החפוזה של נמרוד חברי לשתייה של אותו ערב. הבירות שהגיעו מהר נמזגו טוב ונכון עם ראש של קצף. מיד לאחר הגשת הבירה הונחה מולנו מגשית קטנה ובה גזר מוחמץ וגרעיני חמנייה לנשנוש. אוכל לא הוצע, אבל צ'ייסר דווקא נמזג במהרה. אז מה היה לנו כאן?      
מזיגהמזיגה
מזיגה: המזיגה לא מוקפדת, אבל נכונה ובשלבים. הברז נקי וגם איזור העבודה של הברז נקי. למעשה, איזור העבודה של הברז כולל רק ברז ומגש כוסות תחתיו. המזיגה היא מברז ממותג של סטארופראמן - ברז שממוקם יחסית גבוה מהבר ומשמש בהרבה מהמקומות דווקא למזיגה איטית. כאן, בגלל גובהו, הוא מייעל את המזיגה הרציפה משום שהוא דורש מהמוזג להקדיש תשומת לב מלאה לכוס עצמה ולהחזיק אותה לאורך כל המזיגה.      
הגשההגשה
הגשה: הבירה מוגשת בכוסות ממותגות (כוסות השליש ממותגות, אבל כוסות החצי לא) וללא תחתית או מפית. היא מוגשת בהקפדה קונסיסטנטית לשולחן ולבר כאחד וראשי הקצף ניכרים בשניהם.      
איכותאיכות
איכות: הבירה הנמזגת במקום היא טרייה והיא מוגשת בכוסות נקיות עם ראש הקצף אחיד לכל הבירות. בבירה לא ניכרים טעמי לוואי והיא קרה ומוגזת נכון.      
טעימותטעימות
טעימות: לא הוגש לנו שום תפריט, וההשערה היא שכנראה אין מטבח במקום. עם זאת הוגשה לנו בצורה אוטומטית ליד הבירה מגשית קטנה ועליה פרוסות גזר מוחמץ וגרעינים שחורים. ברגע שחיסלנו את תוכן המגשית היא התמלאה מחדש ובהחלט השלימה את ההרגשה של בר אוהדים ירושלמי.      
חוויהחוויה
חוויה: החוויה נהדרת, ולא רק בגלל הבירה. הפינה היא מהפינות הירושלמיות הקלאסיות האחרונות. מה שפעם היה ה'סטארדאסט' ואחריו לתקופה קצרה ה'קאסטה'. אחד המקומות נטולי הפוזה והיומרה של השוק ואחד הראשונים בשכונה. עוד בימים שחוץ מ'רחמו' וחאמרות לא היה איפה לשתות באיזור.      
ציוןציון
ציון סופי: אחד המקומות הירושלמיים 'האחרונים'. לא מקום של תיירים ומזדמנים. בירה טובה במחירים הוגנים עם מוזיקה נכונה ואנשים מקבלים.

מומלץ סנהדרינק!

לוגו תו איכות - קוביהלוגו תו איכות - קוביה

הטיפה. הדקל 2, ירושלים