מישהו לרוץ איתו: ההייניקן שאחרי

מרוץ הלילה של נייקי הזכיר לטליה לוין את האקס ההולנדי שלה. הוא אולי לא גרם לה לאהוב לעשות כושר, אבל את ההייניקן שאחרי דווקא כן...

איזה מזל שהאקס ההולנדי שלי לא קורא עברית, אחרת ספק אם הייתי כותבת את הטור הזה ומלכלכת עליו כמו שאני מתכוונת לעשות. סתם. האמת היא שאני זוכרת את הפעם הראשונה, לפני שמונה שנים, כשרגליי נחתו בפעם הראשונה על אדמת אמסטרדם, ואת כוס ההייניקן הראשונה במרכז המבקרים של המבשלה...

הייתי אפופה מכדורי הרגעה של לפני הטיסה, צרודה מיובש של קור אוקטובר אירופאי מצוי, וישבתי על הרמה האחורית של אופניים ישנים משנות השבעים כששתי רגליי מונפות באוויר. והוא, שלא אזכיר את שמו מכל מיני טעמים לגמרי מובנים, לקח אותי לסיור בעיר.

"הנה, את רואה? כאן המפעל של הייניקן ומרכז המבקרים", הוא אמר, ואני שאז עוד שתיתי בירות והכנסתי לגופי גלונים של גלוטן ללא חשש הרעלה, הפכתי לרגע לסמיילי הצהוב הזה מהוואטסאפ עם הלבבות בעיניים. "איי לאב ביר", אמרתי. "איי לאב יו", הוא ענה. בחילה.

קילומטר וחצי ועשר דקות הליכה בדיוק מהמפעל ומרכז המבקרים של הייניקן, הפרידו בינו לבין הדירה של האקס שחלונה המאורך וההולנדי משהו, פנה בדיוק לכיוון השלט. "אז מה, יש בירות חינם לשכנים?", שאלתי במעין חוצפה ישראלית והומור של הזקנים מ"קפה מאיר" בדיזנגוף. הוא ענה באותה מטבע שהוא דווקא מעדיף ישראליות, גם בבירות.

גבר הולך לאיבוד

כמובן שנכנסתי כמו תיירת נלהבת למרכז המבקרים ששרץ בילדים ובאבותיהם השמנמנים שהסתובבו עם כוס בירה ריקה ביד. היה ניכר בעיניהם כי הם הצטערו על הרגע בו העמידו כל-כך הרבה צאצאים בעולם הזה.

כן, הרגע הקסום הזה של גבר עם כוס הבירה שלו הוא "קודאק מומנט" שאי-אפשר היה לפספס אי-אז בשנת 2009. גבר צריך להתייחד לבד עם בירה, ולאו דווקא עם חברים כפי שנהוג אולי לחשוב. לעולם לא אשכח את העצבות הזאת שראיתי במו עיני, חבל שלא היה לי סמארטפון או אינסטגרם כדי לתעד את זה.

אני מחבבת את הבירות הישראליות, אבל מודה שאדי ההתאהבות הראשונית שלי באמסטרדם גרמו לי להתאהב בכל מה שהולנדי. בגברים, אגב, פחות, אבל היי, אני לא כאן כדי לעשות שיימינג לאף אחד. אני מספרת לכם את כל זה מכיוון שלפני כמה ימים הוא היה פה שוב, האקס, כדי לבקר ולעשות קצת ביזנס.

הוא כמובן לא הודיע לי מראש כדי שלא אספיק לברוח מהארץ, וחוץ מזה נזכרתי שאני כבר בת 39 והגיע הזמן להתבגר, אז החלטתי שאני עושה לו טובה ואחרי כמה שנים של נתק אני פוגשת אותו לבירה. "נו טוב, אני אזמין הייניקן רק בשבילך", הוא אמר, אלא שאצלי התשוקה דווקא גברה לקרקרים עם ההרינג שמגישים בבר ליד הבית שלי בבזל. קרקרים והרינג איכשהו התאימו למזג האוויר, כן זה היה בדיוק כמו באמסטרדם. רק שעכשיו אני שילמתי.

הסיפור הזה עם הבירה מתקשר לי עם מאורע מרגש נוסף, מרוץ הלילה של נייקי. לפני כשלוש שנים החלטתי שאני משתתפת לראשונה במרוץ. מקצה של 10 קילומטרים, לילה, מוסיקת טראנס ברקע וחולצה ורודה זוהרת שחולקה לכל המשתתפים.

הייתי ירוקה וכה חסרת ניסיון שבחרתי מספר חזה קצר מדי כמו קוד של כספומט, בזמן שגברים מסוקסים (וביניהם גם קיפניס) רצו עם מספר חזה ארוך וגברי, סיימו את המסלול וקיבלו מדליה. אני נותרתי עם הקוד הסודי שלי, והתמוטטתי בקילומטר השמיני. עד היום אין לי מדליה, ומאז כל-כך כואב לי הלב.

ניפגש במרוץ הבא

לא מזמן קראתי שבירה היא דווקא משקה מומלץ לכל מי שעוסק בכושר, מתברר שהיא עוזרת לגוף להתאושש מהמאמץ מהר יותר מאשר מים, יש בה פחות קלוריות מבכוס יין (לכל מי שקופץ בראש עם אחוזי השומן), ומה שהכי מצחיק בכל הסיפור הזה הוא שאיזה אמריקאי מהפרברים בשם דיוויד אפריל, שהיה כבד גוף ועצלן ורצה להקים קבוצת ריצה, החליט לשכנע את החברים שלו שבירה אחרי ריצה זה בריא.

באחד מהמפגשים המאמן שלהם סיפר שאכן יש מחקר כזה, ושפרופסור ספרדי חקר ומצא שבירה היא לא רק משקה האלים, אלא גם משקה הספורטאים. לא יודעת מה מצבו של דיוויד אפריל ואם הוא עדיין רץ, מה שבטוח זה שהוא והחבר'ה לא הקימו את הקבוצה הזאת למען הכושר, זה ברור כשמש.

על מרוץ הלילה הנוכחי, שמתרחש אגב ברגעים אלה ממש מתחת לבית שלי אני מוותרת הפעם. אבל נותר לי עוד חודש של מנוי לא ממומש במכון הכושר, אז אולי אנצל את ההזדמנות ואחזור לרוץ על ההליכון. או ליתר דיוק, אצפה בסדרה ואעשה את עצמי רצה. לפחות יש לי תירוץ טוב עכשיו לבירה שאחרי...