קלמן מיידלר מתעקש להגיש גינס חמה יחסית, וטוען בצדק שככה היא נכונה וטובה יותר. אפשר לאהוב (כמונו) ואפשר לאהוב פחות, מה שבטוח הוא שמדובר בפיינט הגינס היפה ביותר בישראל...

אני לא יכול לקבוע בוודאות שהגינס שמוזג קלמן מיידלר בפאב הנקרא על שמו, ה"קלמנ'ס" (רחוב הנמל 3, חיפה), היא הגינס הכי טובה בישראל. כלומר, היא וודאי אחת מהן – ומתחרה לא רע עם זאת שמוזגת חגית ב"עמירם" או עם זאת שנמזגת ב"ארנולד", ב"עוגן" ובעוד כמה ברים שיודעים לתת לקטיפה השחורה הזאת את הפינוק שהיא דורשת. אבל גם אם מבחינת האיכות הגינס של קלמן היא רק אחת מהטובות, הרי שמבחינת המראה היא בוודאי ראויה לתואר הגינס היפה בישראל – והכל בזכות פטנט חביב שמקורו דווקא בטוקיו, יפן, אחת הנקודות הרחוקות ביותר מדבלין, אירלנד – מכורתה של הבירה הזאת.

בשנייה הראשונה קשה להתרגל, אבל מהר מאוד, בעיקר בחורף, מבינים שקלמן פשוט לקח את הגינס שלו עוד צעד קטן לעבר השלמות...
בשנייה הראשונה קשה להתרגל, אבל מהר מאוד, בעיקר בחורף, מבינים שקלמן פשוט לקח את הגינס שלו עוד צעד קטן לעבר השלמות...
בשנייה הראשונה קשה להתרגל, אבל מהר מאוד מבינים שקלמן פשוט לקח את הגינס שלו עוד צעד קטן לעבר השלמות... מיד נשוב לגינס שזה עתה נמזגת מולי בידיו האמונות של קלמן, אבל קודם כל קצת היסטוריה: האבולוציה של הגינס מהחבית יכולה למלא כאן עוד אלפי מילים – וגם אז תקצר היריעה מלתאר את כל עלילותיה, ובכל זאת, תקציר ישראלי קצר: בשנות השבעים לא היתה גינס בישראל. במהלך שנות השמונים היא הופיעה במקומותינו, אבל רק בבקבוק. לא שיש משהו רע בגינס מבקבוק, אבל כל מי שכתב פעם בעט נובע על הקצף הסמיך של גינס מהחבית שנמזגה כהלכה בפאב השכונתי – בתנאי שאתה גר בדבלין או לפחות בלונדון... במילים אחרות: זה טוב, אבל זה ממש לא אותו הדבר. רק במחצית שנות השמונים נעשה כאן צעד גדול אל מה שלימים יהיה גינס מהחבית: בקבוקים בנפח של 250 מ"ל, חסרי גיזוז, הוצמדו אל מתקן מיוחד שהזרים פנימה חנקן. מעטים הפאבים שזכו למתקנים שכאלה: אחד הוצב ב"חיפה הקטנה" - הפאב של קלמן באותה תקופה במרכז הכרמל בחיפה. המתקן השני היה ב"הסנדק" שבעיר התחתית בחיפה והשלישי – אצל "עמירם" – האיש והפאב שמול מה שהיה אז היכל "אוסישקין" בתל-אביב. הגינס נמזגה מהבקבוק לתוך כוס עם אוזן גדולה, הגז שהוחדר לתוכה גרם לה לבעבע – והטעם, יש להודות, היה לא רע בכלל וקרוב מאוד לטעם גינס "אמיתית" מהחבית. מקץ עוד כמה שנים, עת הופיעו ברזי הגינס הראשונים במקומותינו, הפכה ההמצאה הקטנה אבל החכמה ההיא למיותרת. ה"קלמנ'ס" שאליו העתיק מאוחר יותר קלמן מיידלר את פעילותו הברוכה מאחורי הבר, הוא אחד המקומות המועטים בישראל שמשמרים עדיין את המכשיר ההוא, אם כי אין לו היום שימוש – מלבד כאביזר נוי.
גינס-רוחב (1)
גינס-רוחב (1)
נוי הוא גם הנושא שלשמו התכנסנו: לקוח ישראלי שחי ביפן סיפר לקלמן על גינס שנמזגת באחד הפאבים בטוקיו כשהפיינט מושאר בצד כדי "לנוח" (גינס נמזגת בשני שלבים עיקריים שמרווח זמן קצר מפריד ביניהם), מניח אותו הברמן על ספוט קטן שקבוע בבר. כך מועצם אפקט ה"גלישה" שמאפיין את תהליך ההיווצרות של הגינס בכוס – והמראה הוא פשוט חגיגה לעיניו של כל חובב גינס, עוד הרבה לפני שהוא חגיגה לחיך. קלמן החליט לשכפל את ההמצאה וקבע ספוטים בעמדת המזיגה שלו. חידוש נוסף שהנהיג אחד הברמנים הוותיקים בישראל, הוא להגיש את הגינס שלו כשהיא חמימה יחסית, בחום של כ-8-9 מעלות ולא בחום של 4-5 מעלות כנהוג ברוב הפאבים בישראל. בשנייה הראשונה קשה להתרגל, אבל מהר מאוד, בעיקר בחורף, מבינים שקלמן פשוט לקח את הגינס שלו עוד צעד קטן לעבר השלמות: החום היחסי מעצים את הטעמים המרירים שכל חובב גינס אמיתי מכור להם, והבירה מחליקה בגרון באופן שגורם לך להזמין כבר את הבאה – בעודך לוגם את הקודמת. אז אם אתם חובבי גינס אמיתיים והזדמנתם לחיפה, עשו לעצמכם טובה וגשו אל קלמן כדי לשתות גינס. האוכל המופלא והסיפורים של אחד האנשים הכי צבעוניים שעמדו אי-פעם מאחורי פאב בישראל, יהיו יופי של בונוס.