חג ההודיה האמריקני שיחגג השבוע הוא הזדמנות נהדרת להודות לבני האומה הסוערת והדי מטורפת הזאת על כמה מותגי אלכוהול נפלאים שהפכו לאייקונים...

חג ההודיה הוא אולי אסון לאינדיאנים ולתרנגולי ההודו, אבל כראשון (אלא אם כן מתעקשים להחשיב את חג התחפושות הידוע בעברית כ"ליל כל הקדושים") מבין ה"חגים" של ארצות-הברית (שהשנה כמעט שהתחבר אליו גם "חג הבחירות") הוא הזדמנות טובה להצדיע לכמה אייקונים אמריקניים של תעשיית האלכוהול.

העם האמריקאי יודע להגיד יפה תודה. לפחות בכל מה שקשור באלכוהול. חג ההודיה (צילומים: יח"צ, freeimages.com)
העם האמריקאי יודע להגיד יפה תודה. לפחות בכל מה שקשור באלכוהול. חג ההודיה (צילומים: יח"צ, freeimages.com)
העם האמריקאי יודע להגיד יפה תודה. לפחות בכל מה שקשור באלכוהול... (צילומים: יח"צ, freeimages.com)

ג'ק דניאל'ס
ג'ק דניאל'ס
חי ובועט: ג'ק דניאל'ס

ראשון הוא כמובן ג'ק דניאל'ס, אותו "ישן מספר 7" המפורסם - ככיתוב הסתום שעל בקבוק הוויסקי הנמכר ביותר בעולם. לא מזמן, כשהרענו כאן לכבוד יום הולדתו של האיש והאגדה, סופר סיפור חייו הקצרים והסוערים של האיש הזה.

סיפור שמתחיל בילד למשפחה קשת-יום ומרובת-ילדים, עד להקמת אימפריית הוויסקי שנקראת על שמו – ואפילו אותה בעיטה בכספת שקיפחה את חייו, או העובדה שעד היום חלים בלינצ'בורג, טנסי, חוקי "יובש" שאוסרים על שתיית הוויסקי במחוז שבו הוא מיוצר(!).לכן, הפעם, לרגל חג ההודיה האמריקאי, ננסה להסביר את סוג קסמו של הבקבוק.

וויסקי שהוא דרך חיים

ג'ק דניאל'ס
ג'ק דניאל'ס
אם לשאול דימוי מן השירה, הרי שעל ג'ק דניאל'ס ניתן לומר שיש לא מעט וויסקים טובים ממנו, אבל אין טוב כמוהו... רוצה לומר: זהו וויסקי נבדל, מאובחן, כזה שיבלוט בטעימה-עיוורת גם מול מאה מתחרים. הוא אמנם מחוספס מדי ומתוק מדי – אבל איכשהו כל החסרונות-לכאורה הללו, מתלכדים לכדי מוצר עם אופי – אולי הדבר החשוב ביותר למשקה.

כשלופתים את בקבוק הג'ק בצווארו הארוך ולוגמים ממנו "נקי" ובטמפרטורת החדר, אין מדובר עוד בשתיית וויסקי, אלא בדרך חיים: חופש, מרד, שונות – תאמרו שכל זה הוא בבחינת תחושה סובייקטיבית? אולי – אבל נתוני המכירות לא משקרים: בקבוק הוויסקי הפופולארי בעולם מצליח כנראה לגרום למאות מיליונים להרגיש אותו-הדבר.

סמואל אדאמס
סמואל אדאמס
הדוד סם: סמואל אדאמס

סאם אדאמס אינה רק בירה שפרצה את הדרך לבירות ה"קראפט" בשוק האמריקאי, שעד הופעתה שמר אמונים בעיקר לנוזלים דלוחים סטייל "באד" ו"מילר". הבירה הזאת היא, קודם כל, אייקון מקומי. גם כאן נניח את הסיפור היפה לפעם אחרת – ורק נזכיר שמדובר במעין סיפור סינדרלה מודרני במסגרתו מוצא מישהו ספר-מתכונים בבוידעם, מתחיל לבשל בירה בסגנון גרמני – והשאר היסטוריה. הפעם נתמקד אך ורק באספקט האמריקני וננצל את חג ההודיה להודות גם לו.

ראשית – שם המותג: האיש סמואל אדאמס היה בין המשתתפים המקוריים ב"מסיבת התה של בוסטון", אירוע מכונן שבמהלכו עלו מתיישבים אמריקנים מחופשים לפועלים אינדיאנים על סיפונה של אוניית-סוחר בריטית והשליכו הימה את מטען התה שלה, כמחאה על המיסים הגבוהים שהטיל עליהם הכתר האנגלי. המחאה הצליחה עד כדי כך שהיא נחשבת בעיני רבים כאירוע שהוביל במישרין להכרזת העצמאות של ארצות-הברית (וכמובן – למלחמת העצמאות שלה). עד כאן היסטוריה רחוקה.

הבירה שהיא סמל החופש

סמואל אדאמס
סמואל אדאמס
ועכשיו להיסטוריה קרובה: יהיה מוזר מעט לכנות מבשלה מצליחה בתואר "מבשלת בוטיק". אלא שסמואל אדאמס, החלה את דרכה ככזאת: יוזמה פרטית שהחלה בבישול ביתי של בירה לפי ספר מתכונים משפחתי והתגלגלה למפעל תעשייתי שלא רק מייצר ומוכר כמויות אדירות של בירה, אלא גם משמש השראה לכל מבשל בירה ביתי, מה שכונה עד לאחרונה "בוטיק" – ואילו היום מכונה "קראפט".

זה לא אומר, כמובן, שהבירה בתיבול במבה, כוסברה ופסיפלורה שבישלתם באמבטיה תהפוך גם היא ללהיט עולמי, אבל זה בהחלט מוכיח שזה אפשרי – וזו כבר סיבה מצוינת להגביה כוס בירה ולקוות שגם השנה ישכיל היבואן הרשמי לייבא ארצה מהדורות מיוחדות לחגים (חגי הנוצרים, כמובן...) של מותג הבירה המעניין הזה.

סאוטרן קומפורט
סאוטרן קומפורט
ליקר מאסטר: מרטין ווילקס הארון

הברמנים של היום כבר לא חושבים רק איך לשרוף את הטיפים על דרינקים או לשלם שכר דירה, אלא יותר על חדשנות ויצירתיות. הנה סיפור על אחד המשקאות הכי אמריקאיים שהומצא על-ידי ברמנים. בברים המתמחים בקוקטיילים ומובלים על-ידי מיקסולוגים, אפשר למצוא כיום קוקטיילים המיושנים בחביות עץ כדי לקבל טעמים נוספים, אבל הרעיון הזה לא ממש חדש.

בשנות החמישים של המאה ה-19 בני-זוג אירים עוזבים את ארצם עם תינוק קטן ביד ומהגרים אל עבר עתיד חדש בארצות-הברית של אמריקה. לתינוק, מרטין ווילקס הארון, היה כנראה כישרון מיוחד לניחוחות וטעמים, כי כאשר בגר קצת והפך להיות ברמן, הביא אל העולם את אחד הליקרים המפורסמים יותר. חג ההודיה הוא הזדמנות להודות גם לו.

הארון עבד בר בניו אורלינס ובאחד הימים ניסה לשפר את טעמו של וויסקי אמריקאי די מחורבן שנמזג בבר מהחבית. הוא ליקט כל מיני פירות ותבלינים שאהב וערבב אותם יחד עם הוויסקי המחורבן כדי לרכך אותו קצת ולהפוך אותו לשתי יותר. הארון ערבב אפרסק, משמש, תפוז ופירות נוספים ביחד עם וניל, קינמון וקצת סוכר כדי לייצר את הדרינק שלו שנקרא על ידו 'קאפס אנד בוטונס' (חפתים וכפתורים). השם כמובן לא תפס ובהמשך שונה בפשטות ל'סאוטרן קומפורט'.

ברמן שיודע לערבב

עד מהרה החל הארון לייצר את הדרינק שלו באופן מסחרי. בתחילה בבר שפתח בממפיס, ויותר מאוחר במפעל שמוקם בסיינט לואיס, ממש בזמן הבהלה לזהב והנהירה למערב שרק תרמה להצלחה הגדולה. על התווית בחר הארון שיופיע איור של בית חווה, שהיה בעצם מטע סוכר הנמצא באזור ניו אורלינס ממש בשפך נהר המיסיסיפי למפרץ מקסיקו.

כיום מדובר באחד הליקרים הנמכרים בעולם (קצת פחות משני מיליון ארגזים של 12 בקבוקים נמכרים בשנה בעולם) והוא מהווה בסיס לקוקטיילים שונים ומשונים. אז הנה, אולי בכל זאת ברמנים יודעים לעשות כמה דברים טובים.

ה'סאוטרן קומפורט' הרגיל מיוצר כיום מבסיס של אלכוהול דגנים ניטרלי, ולא מברבן וויסקי, אך יש גם גרסת רזרב המבוססת על ברבן המיושן 6 שנים. אמנם מדובר במוצר מתוק מאוד, אבל אם כבר מתוק הוא הולך נהדר עם מיקסרים יבשים יותר כמו ג'ינג'ר אייל או טוניק, או בגירסה האמריקאית ל'רסטי נייל' בערבוב פשוט עם ברבן.

מונדבי
מונדבי
האיש והמהפך: רוברט מונדבי

חג ההודיה הוא גם הזדמנות נהדרת להגיד תודה לרוברט מונדבי האיש ששמו הוא כנראה שם נרדף לתעשיית היין של קליפורניה ולמהפכה שעבר ענף היין במחצית השנייה של המאה ה-20. מונדבי, בן למהגרים מאיטליה, שאופיו היה שילוב של הרפתקן ומהמר, איש חזון ואידיאולוג, חקלאי ומומחה טכני, יזם ואיש עסקים קשוח - והכל נקשר יחד ביכולת חשיבה שיווקית ייחודית ונדירה, אשר הפכה אותו לסמל מהפיכת היין שעברה קליפורניה.

מונדבי היה חלוץ המיקוד השיווקי בזן הענבים אשר כיום נראה כמובן מאליו, אך היו לו מתנגדים רבים לפני חמישים שנה. יכולתו לחשוב בצורה בלתי שגרתית הביאה אותו ליצירת המונח 'פומה בלאן', שהוא שילוב בין סוביניון בלאן ופואי פומה, אזור הגידול היוקרתי של הסוביניון בעמק הלואר.

כיאה ליין אמריקאי ולבהלה לחביות שהלהיבה אותו, גם סוביניון זה נכנס לחביות עץ אלון מעושנות, כאשר הפומה מתאר גם סגנון. מהלך זה הפך לאחד המוצלחים והחשובים בכל ההיסטוריה של תעשיית היין האמריקאי. בשנת 1978 הקים יחד עם אייקון היין והתרבות הצרפתי, הברון פיליפ רוטשילד, את יקב 'אופוס I' שהפך עם השנים לאחד מיקבי האיכות החשובים בעולם.

קליפורניה על המפה

רוברט מונדבי
רוברט מונדבי
את דרכו בעולם היין החל ביקב המשפחתי, אך לאחר סכסוכים רבים עם אחיו, פנה בשנת 1966 לדרך עצמאית, תוך ניצול היכרותו העמוקה עם תעשיית היין האירופאית וההבנה שאזורי הגידול בקליפורניה, איכותיים לפחות כמו אלה באירופה. בשאפתנות רבה בנה מונדבי יקב שמטרתו היתה: הכי יפה, הכי טוב והכי מרשים, כלומר, יצירת יינות שיוכלו להתחרות הכי טוב עם מקביליהם האירופאים.

מונדבי האמין בתעשיית היין הקליפורנית והיה שגרירה הטוב ביותר. יקבי מונדבי עצמם שישגשגו ובשיא הצלחתם, עמד ייצור היין על כ-10 מיליון ארגזים, ומחזור מכירות של כ-200 מיליון דולר בשנה. בסוף שנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים התדרדר מצב היקב וב-2004 נרכש על-ידי חברת 'קונסטליישן' בסכום עתק של 1.3 מיליארד דולר.

מונדבי עצמו זכה להערכה עצומה בעולם: בשנת 1998 בחר בו מגזין היין הנחשב 'דיקנטר' לאיש השנה, בשנת 2002 קיבל את אות נשיא איטליה, ולאחר מכן את אות לגיון הכבוד הצרפתי על פועלו בעולם היין, ובשנת 2007 נכנס להיכל התהילה של המשפחות אשר שינו את קליפורניה.