חיליק גורפינקל אוהב לשבת, או לעמוד, אצל מתי ולהתבונן בקהל השתיינים. משהו השתנה, או אולי זה רק הלב שמזדקן?

כשקיבלתי את המדור הזה (וכן, אני יודע שזה משפט הפתיחה הכי נפוץ אצלי. תקפצו לי), הרהרתי ביני לביני ואחר-כך אפילו שיתפתי את פרנסי האתר במחשבה המוזרה הזו, הגעתי למסקנה המוזרה (או לא כל-כך מוזרה) שמה שהכי הייתי רוצה לכתוב עליו הוא על המקום של מתתיהו לנדשטיין, הלא הוא אדון מתי. זה המכונה אצל הנוער "מתי המקלל". כינוי שברבות הימים אומץ בחוש עסקי מפותח (כך אני חושד) אפילו על-ידי מתי עצמו.
מיכל בוטוןמיכל בוטון
"מתי המקלל". כינוי שברבות הימים אומץ בחוש עסקי מפותח... (צלם: חיליק גורפינקל) בעלי הבית לא סירבו ובדיעבד אני מבין שהם היו יותר חכמים ממני והבינו שאני לא באמת מתכוון לזה. אבל הם טועים. זה שאני כותב כאן כל שבוע על דבר אחר (נגיד. ברור שאני בעצם כותב על עצמי) נובע אך ורק מהעובדה שברור לי שאיני כותב טוב מספיק בכדי להתעסק כל הזמן באותו נושא. בטח שלא כשהנושא הוא מתי, האיש שחיים גורי בכבודו ובעצמו הקדיש לו ספר שלם, "רשימות מבית היין" שמו. אז נכון, אין יין בבית הבירה של מתי והספר בעצם לא באמת עוסק במתי אלא רק משתמש במקום שלו כמקפצה למבט חודר ומרתק על החברה הישראלית, אבל בכל זאת, קטונתי. נדמה לי שהרצון ליחס לחור הקטן בשוק לוינסקי תכונות ייצוגיות ההופכות אותו למעין מיקרוקוסמוס של הישראליאנה האולטימטיבית הוא ניסיון נואל, מפני שהחמארה של מתי מייצגת את עצמה בלבד. לפעמים מתחשק לשגות באשליות ספוגות באדי אלכוהול ולחשוב שבעצם היית רוצה שהחברה שלנו תהיה מנומסת כמו הלקוחות של אדון לנדשטיין או אולי אפילו כמו מתי עצמו, איש שמתחת למעטה הקשיחות והגסות פועם בו לב של זהב, כך אני חושד כבר שנים. אבל זה כמובן מופרך מדי. מתי הוא מתי והמקום שלו הוא המקום שלו, וישראל היא ישראל. וזהו. אבל קצת נסחפתי. בעצם רציתי לספר על הביקור האחרון שלי כאן, ביקור שנגמר בדיוק לפני שעה (נכון לשעת כתיבת שורות אלו). ברבע המאה שבה אני מגיע לכאן, אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת (אם זה רק היה מעניין מישהו) את מספר הפעמים שבהן נכנסתי ממש לבר עצמו ולא הסתפקתי ברכינה מהוססת על דלפק הנירוסטה הוותיק של המקום שנפתח בשנת 1935 ועבר לידיו של מתי בתחילת שנות השבעים. איכשהו, מעולם לא הרגשתי מספיק בנוח, מספיק ותיק כאן, מספיק שייך, בשביל להתיישב אשכרה בלב המאפליה הכי מקסימה וחברותית בעיר. הבעיה היא כמובן שלי. הייתי מתקבל בברכה, כמו כל אחד אחר. מתי הוא לא המקום המפחיד שאנשים חושבים שהוא, וגם בחורות עדינות ממני, ואני בכלל לא בחורה, סתם, מתקבלות כאן בברכה. אפרופו בחורות, בביקורי האחרון, זה שאני מנסה כבר כמה דקות להתחיל סוף-סוף לדבר עליו, כשאני עומד עם חצי גולדסטאר ביד, הסבה אל אחד השולחנות הקונדיטורית המהוללת והנאווה, ולצידה מלצר היין המיתולוגי, שניהם ינוקות בני שלושים שקוראי האתר הזה בוודאי מזהים גם בלי שאנקוב בשמם. אולי בכל זאת אצרף תמונה. לא זו בלבד שלא היתה להם שום בעיה לשבת בפנים, ולא סתם בפנים אלא בשולחן של אדון מתי בעצמו, לעלמה הצעירה לא היתה גם שום בעיה לדבר בטלפון הנייד כל כמה דקות. לפחות היא יצאה החוצה לעשות את זה. בשביל מה את באה לכאן, אם את לא נותנת לעצמך לנוח. כמה דקות חופש מהנייד שתמיד רוצה ממך משהו, סנטתי בה. היא חייכה חיוך עקום ולא השיבה, כמו שהגיע לי על השטות הזו. פתאום הבנתי עד כמה אני שבוי באגדות שאני מוכר לעצמי על מה אסור ומה מותר לעשות כאן. מותר לעשות כאן הכל. רק לא להתבייש או לחשוב שמשהו לא בסדר. ואז אפשר להיכנס ובשיא הטבעיות לשבת ליד אדון מתי, גם אם זהו בסך-הכל ביקורך הרביעי כאן. ואז, ראו זה פלא, הוא ירים איתך כוסית לחיים ויברך אותך בבריאות. אולי אפילו יחייך. הרי לפני רגע כבר הסברנו שבעצם הוא איש נחמד ומנומס שמקלל רק את מי שמקלל אותו. מה לעשות שכולם כאן מתעקשים לעשות את זה בכדי לעורר את האריה הזקן מתרדמת החורף של חייו. ומתי, פולני ממולח שכמותו, יודע את תפקידו ומיד מספק את הסחורה עם שלל "מניאק מי שעשה אותך..." וכל שאר הפנינים מהרפרטואר בן עשרות הנצחי והכל-כך מצחיק שלו שאף פעם איני מצליח לחזור עליו. בביקורי השני כאן, לפני למעלה מעשרים שנה, שאל את מתי אחד הלקוחות שעמד לידי על הבר מדוע הוא מקלל כל הזמן. מתי פנה אלי ושאל אותי: "אני קיללת אותך פעם, אדוני?" (אדוני הוא קרא לי...). "לא", נאלצתי להודות. "אתה רואה, יא מניאק...", צהל מתי כמוצא שלל רב אל מול הלקוח המתגרה. אני חושב שבפעם הבאה אכנס פנימה...