ניר קיפניס חזר מסלוניקי לדווח על עוד מסע קשה בסדרת "סנהדרינק בדרכים". במערכת סנהדרינק בתל-אביב מנסים ללא הצלחה להפיג את אדי השום... איך הפכה הייניקן למרענן הרשמי של המסע האחרון (ברור שרק בינתיים...) שלנו? ואללה, תקצר היריעה מכדי לפרט את נפלאות טיול "סנהדרניק בדרכים" לסלוניקי. בוא נאמר שאכלנו ושתינו רק פעם אחת – ברגע שנחתנו – ומאז לא הפסקנו במשך 3 ימים.

אכן תמונות קשות (צילומים: קיפניס ושות')אכן תמונות קשות (צילומים: קיפניס ושות')
אכן תמונות קשות (צילומים: קיפניס ושות') בהזדמנות הקרובה נביא כאן כמה המלצות קונקרטיות, כולל מנות מפורשות וכתובות מפורשות עוד יותר. מה שכן, בעודנו מזיעים (כן, היה קריר, אבל מה לעשות שבוזנח מזיע בכל טמפרטורה שעולה על מינוס עשר מעלות?) את השום של הצאזיקי ושומן יירוס לרוב, שמנו לב שכבר שלושה ימים שאנחנו שותים רק הייניקן! מסתבר שהקונספט של "הייניקן סיטי" לא מתבטא רק בבקבוקים נושאי שמות-הערים, אלא מתורגם הלכה למעשה באלפי נקודות מכירה מסביב לעולם: נדיר למצוא בסלוניקי בירה שאינה הייניקן (או אחותה הכהה יותר והאהובה לא פחות –אמסטל). אפילו "מיתוס" היוונייה המקומית (והלא רעה לכשעצמה לחובבי לאגר פשוט כמונו) נדחקה מפני ההולנדית שכובשת בסערה את העולם. סלוניקי בגדול אינה עיר של ברזי-בירה: מלבד בר-מועדון אחד שגילינו – ובו ברזייה עם כמה-עשרה ברזים שונים, במרבית הטברנות יהיה סוג אחד או שניים לכל היותר של בירה מהחבית, ובמקרים רבים – אפילו זה לא: הבירה תוגש בבקבוק לצד כוס קפואה וב-80% מהמקרים היא תהיה הייניקן או אמסטל. האמת? אחרי כמות כמעט לא-חוקית של אוזו עם מעט קרח ומים וכדי לשטוף פנימה היטב את כל המאזטים, ממש לא נזקקנו למשהו אחר.