בירה באופן כללי היא טעם נרכש, אבל ברגע שרכשת את הטעם הקלוי הזה של גינס, זה כמו להתמכר לקפה שחור. ופעם שחור - תמיד שחור...

בשלוש לגימות. ככה אמורים לשתות גינס, לפחות על-פי אחת המעשיות שסיפרו לי. הרעיון הוא שבכל לגימה של נוזל שחור יישאר שובל קצף בכוס, סך-הכל שלוש במספר. לא אשכח את הפעם ההיא בפאב 'הסינדרום' ז"ל בירושלים. היתה שם איזה הופעה וכנראה שלא הייתי בכושר שתייה באותו יום. המלצרית הוותיקה שעברה בין האנשים ורצתה להזמין לי סיבוב נוסף של גינס, דפקה בי מבט מתפלא על זה שעוד לא סיימתי את הראשונה. "אף פעם לא ראיתי מישהו שותה גינס כל-כך לאט. ההופעה תכף נגמרת", כמעט נזפה בי...

כמעט בכל עיירה אליה הגיע, לשתות כוס זהב שחור הוא נהנה לפחות מסיבוב או שניים על חשבון המקומיים... (צילום: יח"צ)כמעט בכל עיירה אליה הגיע, לשתות כוס זהב שחור הוא נהנה לפחות מסיבוב או שניים על חשבון המקומיים... (צילום: יח"צ)
כמעט בכל עיירה אליה הגיע, הוא נהנה לפחות מסיבוב או שניים על חשבון המקומיים הנחמדים... (צילום: יח"צ)

אז לכבוד אותן שלוש לגימות מהשחור-שחור הזה, הזמנתי שלושה חברים לשבת אתי על הבר. שלושה חובבי גינס אמיתיים אתם העברתי במהלך השנים הרבה ערבי גינס בברים שונים. עד כמה חובבים? עד כדי אמונה שלמה בנוזל השחור והמר. אך כדי שהם לא יירדפו בידי חובבי הלאגרים למיניהם, הבטחתי להם להשאיר אותם כאן אנונימיים.

גינסגינס
שיא הגינס הבאר-שבעי

ש' לא רק היה השותף שלי באחת מהדירות בהן התגוררתי בירושלים, הוא גם היה השותף האולטימטיבי שלי להרבה מאוד גינס. בתקופת מגורי בתל-אביב הספקנו לברור את המקומות עם הגינס המועדפת עלינו, וגם השתדלנו לקיים בהם את המצווה: "שתו ורוו", לפחות פעם איזה בשבוע או שבועיים.

לא מזמן, בעיצומן של חגיגות השנה האזרחית החדשה, לקח אותי ש' למקום שלא הכרתי ונשבע לי שהגינס שם מצוינת. ואכן כך היה. בסיבוב השני כשהרמתי את הראש פתאום ראיתי שלידי יושב אריק בנאדו. האמת, לפעמים קשה לי לעמוד בקצב של ש'. כמה מהר הוא שותה? בעשור הקודם הוא שבר את שיא גינס הבאר-שבעי שעמד עד באותו רגע על כ-8 שניות לפיינט. הברמן ההמום עצר את השעון על 3.7 שניות.

"יותר קל לשתות גינס", טוען ש'. "זאת עובדה. בניגוד ללאגרים שלרוב מנפחים את הבטן, דווקא גינס, עם כל השם "הכבד" שאנשים מייחסים לה, זורמת הרבה יותר קל בגרון. וגם בבטן". כשניסיתי להוציא מש' משהו קצת יותר עמוק מ"היא טעימה לי", הוא לקח אותי רחוק. כמה רחוק? עד לאי הבריטי.

למרות שהוא מעולם לא ביקר באירלנד, ש' משווה לשתיית הגינס בארץ אווירה של חו"ל. "שמע, היא לא אופיינית לארץ. במדינה בה הרוב מנסים למצוא את הדבר הכי קרוב לגולדסטאר, עם גינס זה מרגיש אחרת. ולמרות שבטח טמפרטורת החדר כאן לא ממש תואמת את הגדרת ה'חדר' באי הבריטי, אני עדיין מוצא הנאה הרבה יותר מגינס בחורף מכל בירה אחרת".

ש' הוא בחור צנוע, ולעולם לא יעיד על עצמו כמומחה בירות מוסמך, אך כחובב הנוזל השחור הוא יידע להימנע משתייה במקומות בהם הגינס מאכזבת. "או שהיא חמוצה, כי התחלופה לא גבוהה, או שהחוויה מבאסת כשמגישים לך גינס בכוס עאלק חצי לא ממותגת ולא בכוס המפורסמת". כן, לא רק לטעם יש טעם.

גינסגינס
לא תזיז אותם מהכיסא

עם ג' יצאתי לבירה של תחילת שבוע באזור השוק של ירושלים, רק אחרי שהצלחתי לנתק את הפרצוף שלו ממסך הטלוויזיה בו היה תקוע באמצע משחק בייסבול. "בייסבול?! אתה?!?!", יצא ממני קול צרוד משתומם בווליום מחריש אוזניים בפאב הקטן והאינטימי בו ישבנו. אבל רגע לפני שאסביר את הקשר בין הספורט האמריקאי לבירה האירית, אספר איך ג' לוקח את עניין הגינס ממש, אבל ממש ברצינות. כמה ברצינות? ג' עבד כמה שנים טובות במקום בו הגינס היא הכוכב של הבר, ובעלת הבית ידועה בקנאותה לטיבו של הברז האירי, אף על פי שכנראה לא לגמה ממנו מעולם.

ג' מצדו מקפיד לשתות את הגינס רק במקומות בהם הוא יודע עד כמה היא טובה. כאשר הוא חושד שמשהו עלול להיות לא תקין וישבש לו את ההנאה, הוא יבקש טעימה מהברמן רגע לפני שיזמין. ''פעם אחת מזגו לי גינס במכה אחת, חילול הקודש. אבל מילא זה. עוד שהיא היתה בדרך אליי, כבר קלטתי שמשהו לא טוב מגיע. ראש הקצף היה דליל ומבעבע במקום להיות יציב וקרמי. נכון שאין המוזג מעיד על 'גינסתו', אבל במקרה הזה לא היתה לי שום ברירה, נאלצתי לעשות 'טעם וברח'''.

"אז מה הקטע ש'ך הזה עם בייסבול?", החלקתי לעברו את השאלה. אבל ג' ממש לא נרתע ודפק לי ספיץ': "תראה, קח למשל את ה'בוסטון רד-סוקס'. בעיר כנראה הכי אירית באמריקה, ישנה קבוצה שיש לה אוהדים עם נאמנות יוצאת-דופן. נכון שיש מבחר גדול של קבוצות בליגה עם יותר אוהדים, או אפילו תארים, אבל מה שלא תעשה - לא תצליח להזיז אותם מהכיסא. כי בשבילם, וזה מתחיל מגיל צעיר, זוהי הבחירה הטבעית שלהם, והם, ממש כמו קהילת שותי הגינס, מתגאים במוצר הייחודי הזה. זה אולי כמו בחלוקת היציעים באצטדיון - יש יציעים לכולם ואחד לקהל הביתי. בפאב, יש ברזי בירה לכולם וברז אחד, מיוחד, לפנאטים של גינס''.

גינסגינס
נער עם קעקוע נבל

לא סתם קבעתי עם א' לשבת על גינס. בסוף נפגשנו ב'דבלין'. לא האירי, הירושלמי. כמה סיבובים של גינס בליווי פיש & צ'יפס והופ, ניגשנו לעניין. גינס היא הצמודה של א' כבר יותר מעשור. עד כמה צמודה? צמודה כמו קעקוע הנבל המפורסם שלו.

הרומן שלו אתה החל כנראה בגיל 18, עת הגיע לבר ה'בלו הול' הירושלמי, בגרסתו הקטנה של תחילת שנות האלפיים. אז היה הבר, לפחות לדברי יודעי דבר, לאחד ממוזגי הגינס הגדולים בירושלים, ויש שטוענים גם בישראל כולה. היתה זאת תקופת האופוריה של טרום האינתיפאדה, ואת ירושלים אכלסו אז לא מעט עובדי חוץ, בעיקר מהאי הבריטי, שנהגו לפקוד את הבר בסוף כל יום עבודה, שהחל כבר בשעות הצהריים המאוחרות.

גינסגינס
כששאלתי אותו למה בחר דווקא בגינס, ענה א' בפשטות: "זה היה כמעט כברירת מחדל. לא רציתי שוב לשתות מהברז הרגיל, אז אמרתי שאנסה את הברז השני. היה לי טעים אז המשכתי". עם הטעם גדלה גם התשוקה כשהשיא הגיע כמה שנים לאחר מכן, כנראה בעוד יום של שתיית גינס בכמות לא מבוטלת ומשם הדרך אל חנות הקעקועים נראתה פתאום קצרה וישרה.

מסתבר שלפעמים זה גם משתלם, בעיקר אם אתה מסתובב באי הירוק. "הגעתי אל המבשלה של גינס בדבלין, ניגשתי אל הקופה בכניסה, וביקשתי לקנות כרטיס. כשהגשתי את הכסף קלטה הקופאית את הקעקוע על זרועי ועצרה אותי. היא הרימה את השפופרת וקראה למנהל להגיע מהר. לרגע נבהלתי, אבל אז הוא הגיע ואמר לי שהכניסה בשבילי היא חינם. אמרו לי שאני אחד מהשלושה שמגיעים אליהם כל שנה". אגב, לא רק במבשלה נהנה א' מהלוגו הצמוד. כמעט בכל עיירה אליה הגיע, הוא נהנה לפחות מסיבוב או שניים, או אפילו יותר, על חשבון המקומיים הנחמדים.

"העניין עם גינס בארץ", הסביר לי א' כששאלתי אותו מה דעתו לגבי מידת הפופולאריות שלה בארצנו הקטנטונת, "שבדומה לתהליך שהתפתח עם בירת החיטה בשנים האחרונות, גם אז, לפני כעשור, דחפו החברות הגדולות את המותג חזק לשוק - אם כברירת מחדל או כניסוי וטעייה, כך שברגע שנגעת - נסעת. או אם כבר שתית, עדיף שלא תיסע".