לרגל יום העצמאות ניר קיפניס מתוודה על אהבתו הבלתי מעורערת לבירת ישראל הנצחית -ולא, אנחנו לא מתכוונים לירושלים
ניר קיפניסמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
לרגל יום העצמאות ניר קיפניס מתוודה על אהבתו הבלתי מעורערת לבירת ישראל הנצחית - ולא, אנחנו לא מתכוונים לירושלים
אחת האכזבות הקשות בחיי נרשמה בפעם היחידה שבה התארחתי בתוכניתו של יאיר לפיד.
ראשית, בגלל ההופעה בתוכנית נאלצתי להחמיץ כמעט את כל משחק רבע-גמר ליגת האלופות בין ריאל מדריד למנצ'סטר יונייטד, משחק שנחשב עד היום לאחד הטובים בתולדות המפעל. כמובן שללא השגחתי על המסך, ניצלו המדרידאים הרשעים את ההזדמנות והלמו בקבוצה שלי 3:1 (בגומלין ניצחנו 4:3 והודחנו בגלל הפרש השערים). חלקה השני של האכזבה היה בכך שהמנחה, אז עדיין רק עם כמה רמזים לאפור בבלוריתו, לא שאל אותי את השאלה שמזוהה איתו יותר מכל עד עצם היום הזה: "מה ישראלי בעיניך?"
חצופה, מחוספסת וחצופה, לא עושה עניין מצורת ההגשה
דווקא לשאלה הזאת הכנתי תשובה ישירה, פשוטה וקצרה. תשובה שאפילו לא נזקקתי לזמן מיותר כדי למצוא: גולדסטאר.
מיד נעבור לנוזל עצמו, אבל לפני כן – ולמרות שבין מכריי אני משתייך דווקא למחנה שאוהד לרוב את שר האוצר – אני חייב לומר שמי שבצעירותו היה פרזנטור של המותג ולוגם מאסיבי של וויסקי מעושן, הפנה עורף לחבריו השתיינים – ומילא שנגמל בעצמו (לטענתו הסיבה היא רפואה-מונעת, לדעתי מדובר בדימוי נטו), אלא אף הכביד את ידו עלינו, בעיקר על שתייני הבירה: אם לאחרונה קראתם שפיינט בירה בישראל הוא במקום הרביעי בעולם במחירו הגבוה, אתם מוזמנים ללמוד את הנתון האמיתי: בהשוואה לשכר הממוצע, פיינט בירה בישראל הוא היקר ביותר בעולם!
מאחר שביום העצמאות נהוג להתעלם לרגע מהדברים הרעים ולראות את חצי כוס הבירה המלאה, נחזור לגולדסטאר - המלכה הישראלית הבלתי מעורערת של הפאב.
התנהגות מיסיונרית מנוגדת לאופיי, אבל כשמדובר בגולדסטאר, נדמה לי שכבר אלפי תיירים כמעט הוכרחו על ידי ללגום גולדסטאר (במקוםמותגי ייבוא), כדי שיחושו את טעמה האמיתי של ישראל.
הגולדסטאר היא תבנית נוף מולדתה: פורחת ככל שהטמפרטורה בחוץ מטפסת, ידידותית להפליא, קצת מחוספסת וחצופה, לא עושה עניין מצורת ההגשה (אם כי גם היא, כמו רוב הלאגרים, תהיה במיטבה במזיגה איטית, טמפרטורה נמוכה וראש קצף עבה), טובה על החול בחוף הים ובבגד ים, ממש כמו במסעדה ממוזגת עם ז'אקט מחויט - שתודו שזה קצת כמונו: יודעים כבר לקשור עניבה, אבל מעדיפים מכנס קצר וכפכף תואם. רמת הגיזוז שלה נפלאה בעיני, השילוב בין מתיקות עדינה למרירות הכרחית פשוט מושלם – וכן, אני יודע שאני מתפייט על מה שהוא לא יותר מדארק לאגר פשוט (ויש שיחלקו על ה"דארק"), אבל רבאק – גולדסטאר היא החומוס של הבירות – ובעיני מי שלא מסוגל לאכול חומוס בכל שעה של היום, ראוי שיילקח ממנו דרכונו הישראלי.
הנה תמונה ישראלית מושלמת: יום קיץ חם בחוץ, אני וחלק מחברי ה"סנהדרינק" יושבים אצל מתי בחמארה, לבושים ב"אופנת בוזנח": מכנסיים קצרים, כפכפים וטי-שירט רטובה מזעה ומנסים ללכוד כמה שיותר אוויר קר מצינור המיזוג שמשתלשל מהתקרה לפני שיתפוגג אל האספלט הלוהט של פינת הרחובות מטלון וזבולון. בינינו מונחת צלחת של "ארבס" (גרגירי חומוס) שעליהם בזקנו בנדיבות מלח ופלפל שחור, ובידינו גולדסטאר איטית וצוננת שזה עתה קיבלנו – ושעוד לפני שלגמנו ממנה אפילו שלוק אחד, סימנו כבר לשמוליק, הנכד של מתי, שמוטב שיתחיל למזוג כבר את הסיבוב הבא.
אנחנו שותים לחיים, מאחלים לבעל-הבית רק בריאות ואריכות ימים, משחררים אנחת "אויייי" מעומק הלב, ושוטפים אותה לגרון עם עוד שלוק בירה.
ה"אוייי" הראשון הוא מחאה נגד היקום, השני הוא של השלמה איתו, השלישי מלווה כבר בחיוך, לאמור: כל עוד יש מספיק גולדסטאר קרה בסביבה, יש סיכוי שנצליח לסחוב כאן עוד 66 שנים לפחות.
