חברינו גיל ססובר יצא למסע שתייה ואנשים בין קייב להלסינקי. זה הסיפור שלו

אין הרבה ברים באוקראינה. פה ושם אתה יכול למצוא איזה בר אירי עם מסכי פלזמה מכל עבר המעבירים באוקראינית מה שתרצה כל עוד זה כדורגל, או איזה בר אנגלי עם מיטב מסורת העץ ואפילו ציור של ג'ורג'י בסט ופול גסקאווין משיקים כוסות או משתינים לתוך חבית בשירותים, אבל בר אוקראיני, את זה כבר הרבה יותר קשה למצוא, ורק אחרי כמה ימים של חיפושים אנושים אחרי הגרסה המקומית הבנתי. האוקראינים שותים בכול מקום. הם שותים בדוכן הגלידה, אולי הדבר הנפוץ ביותר בקייב של אמצע יוני, וכל קיוסק שני הוא דוכן לממכר המוצר הקריר, ובכל אחד מן הדוכנים, בין ברז אחד לשני ברזים, מבירה מקומית ועד סטרופרמן, קרסלברג או מה שזה לא יהיה, בואך דוכני הקפה או בתי הקפה בעצמם, או בתים לממכר אוכל אסייתי (גם כאן אין יותר הבחנה בין יפני וייטנאמי או קוריאני והכל מתערבב בדרום מזרח אסייאתיות אופיינית גם לנו), וכן הלאה וכן הלאה, הם באמת שותים בכול מקום. ומעל הכול. הם פשוט שותים ברחוב. קשה לספור כמה כוסות פלסטיק הולכות ביום בקייב לבדה על שתיית בירה, ורק כדי לסבר את האוזן, ולסבר במקרה זה הרי צריך, חצי ליטר של בירה מקומית, לאגר טובה לכול דבר ועניין, חצי של ליטר כזה עולה 8 מטבע מקומי. לצורך העניין יורו בודד הוא כמעט 11 מטבע מקומי, או 10.6 לצורך הדיוק. מה שמשאיר חצי ליטר בירה מקומית לעלות 3.47 שח. את אותה הבירה בכל מקום אחר חוץ מברחוב, מבית קפה, מסעדה אסייתית או סתם מסעדה, תקבלו ב 25-35 מטבע מקומי, שהם 2.5-3.5 יורו, סכום ממש מבעית.

1
1
הלכתי לי ברחוב, בשדרות הרחבות של העיר, מהשכונה שהייתה לי בית כבר אחרי 24 שעות, רק כי לא היה לי בית אחר, ובית צריך, בעיקר במקומות כמו קייב, שלך תדע מתי תרצה פשוט את הפינה שלך על מנת לצאת בשקט מדעתך. אז הלכי את השדרות הרחובות, מרובות הגנים והמונומנטים, שהם קצת כמו הכנסייה בימי הביניים, הם הכל ואתה כלום, ואם שם זאת הייתה הכנסייה, או אלוהים לצורך העניין, אז כאן זו המדינה, אם לפני הקומוניזם או אחריו, זה ממש לא משנה, ובטח עכשיו רק צבעו יפה יפה את הכנסיות, את הבתים שהספיקו, שחלקן הפכו למלונות חלקן לקונסוליות, ועצרתי דווקא על יד הגולדן גייט, שהוא בכלל איננו גשר, אלא מבצר די קטן שחלקו אבן חלקו עץ ולידו תחנת מטרו מקומית, לקחתי לי כאמור חצי ליטר בירה ב-3.47 שקל והתיישבתי על מדרגות המטרו להביט בעוברים והשבים. איש אחד היה מרוט וברור שהוא מברך על ימות הקיץ כי הוא לא קופא מקור ובית אין לו, ואיש בחליפה וסיגריה סלים העניק לו אחת והצית, ואישה אחת, בעצם היו הרבה כאלה, פשוט חיכו מחוץ למטרו כמו שאמהות בארץ מחכות לילדים אחרי הגן, פשוט עומדות כמעט בשורה על עקביהן הגדולים (זה לא מוסקבה, אבל בהחלט ניתן להעריך את המאמץ) ואז נשיקה, על צד אחד כדרך המקומיים, חבוק, והן ממשיכות לכאן או לכאן, למעלה או למטה, כי הכל כאן גבעות והרים, ומישור תמצא רק בשדרה המרכזית. דבר נוסף שפתאום קלטה הכרתי, היא כי אמנם נשים בהריון לא חסר, אבל ילד אחד רק ראיתי כאן. אחד. אחד. ילד אחד ובודד, וייתכן שהוא עצמו יורש העצר, על כתפיו הלא מפותחות עדיין עומדת עתידה של ההמלכה האוקראינית שעברה כבר כול כך הרבה גלגולים בחייה ואף גלגול לא הפחיד אותה, והילד הזה, בנה היחידי של הממלכה הוא העתיד. 50 מיליון אנשים חיו באוקראינה כשזו נפרדה מאמא רוסיה בהתפרקות ברית המועצות, באותו מהלך טקטוני שלעולם לא נדע, בחירה הייתה זו או חיוב, והיום רק 42 נשארו. 42 מיליון הכוונה. כלומר המדינה הזאת מתכווצת. וגם די מהר אני חייב לציין, מה שמסביר את הילד הבודד, למרות שהכתובים אמרו שמיעוט רוסי במזרח המדינה חזר לאמא רוסיה דווקא, לא הרבה אחרי הפילוג. ובכל זאת. ברור שילדים היא לא הבשורה במדינה הזו, והסיגריות והבירה דווקא כן. בבוקר דפיקות אדירות. השעה עוד לא שבע. היא הרבה לפני שבע, ואני בטוח שאיזה אוקראיני אחד השתכר ואשתו לא נותנת לו להיכנס הביתה והוא פשוט דופק ודופק על הדלת עד שזו תתעורר ורחמיה יכבידו על ליבה והיא תאמץ את הגיבור שלה חזרה אל חיקה, אבל אחרי איזה רבע שעה בהם המחשבה לצאת ולהקים מהומה נראית לי דבילית, כי מה אעשה אני בתחתונים מול איזה נצר לשילוב סלבי וויקינגי עם כתפיים כמו של פר ויד בקוטר רגלי, ובכל זאת עזרתי אומץ והתקשרתי לקבלה. וי סו סורי, היו המילים המדויקות ועוד לפני שהספקתי לשאול למה לא בעשר כוס אמק, שתים עשרה, באחת, היא נתקה. היא פשוט פאקין נתקה. והדפיקות ממשיכות ללוות בקצב בלתי קבוע בעליל, כזה שיכול להרכיב סדרה בודדת עליה לא יחזור איש. פשוט כי אין כל צורך. אסתטיקה היא לא נחלת המקום. כאן הנחלה היא קיטש!