שלושה חובבי אלכוהול מאזור המרכז מגיעים בשעה ארבע אחרי הצהרים לרמת ישי ומחפשים מקום להניח בו את הישבן. עזרו, ילדים, לניר קיפניס למצוא מקום לשתות בו בירה מחוץ לתל אביב
לא אחת מאשימים אותנו שאנחנו תל-אביבים מדי. האמת היא שאנחנו ממש לא תל-אביבים: שמוליק וולברג הוא במקור ירושלמי, ליאור ששון גדל בלהבים (שזה כמו באר-שבע רק עם פחות ערסים), יוסי בוזנח הוא באר-שבעי למהדרין, עבדכם הנאמן נולד וגדל בחיפה ואפילו טל חוטינר, היחיד מאיתנו שנולד באזור חיוג 03, בחר להתגורר, אלוהים יודע למה, בגוש ההתנחלות הידוע בשם "הוד השרון". כל ההקדמה הארוכה הזאת לא באה אלא כדי לומר - אנחנו ממש, אבל ממש לא תל-אביבים פלצנים שחושבים, כמו שאמר פעם יהונתן גפן, שקשה לדעת אם יש חיים אחרי המוות, אבל בטוח שאין חיים אחרי חדרה...
ביום ראשון האחרון חזרנו בשעת צהרים מסיור יקבים בצפון. בערך בארבע סטינו מהדרך המהירה לתל-אביב ובמקום לפנות ימינה ושמאלה בצומת אלונים, לקחנו שמאלה לרמת-ישי. רמת-ישי שהייתה ידועה עד לפני כעשר שנים בעיקר כמקום הולדתה של נינה ברוש המכונה "ויק", אחת מהדוגמניות הישראליות הראשונות שעשו את זה גם מעבר לים, הפכה בשנים האחרונות למקום לא רע בכלל לבלות בו. "בית המרזח" המנוח הוציא את תהילתה כמקום שטוב לשתות בו, הסטייקים של "לימוזין" נודעו בכל הארץ, ולא מעט מקומות שהצליחו בעיר הגדולה הסמוכה, חיפה, פתחו בה את שלוחותיהם. למשל (רשימה חלקית) "פראנג'ליקו", "ברברוסה" או חגי שפר מפונדק הדב החיפני במרכז הכרמל שפתח בעיר מקום שנקרא בפשטות "שפר".
אז הנה אנחנו, שלושה חובבי אלכוהול מאזור המרכז, מסתובבים בשעה 16:15 דקות לערך ברמת-ישי ומחפשים מקום טוב להניח בו את הטוסיק על כסא שאינו מושב הרכב, ואם לא קשה לברמן, אז שבינתיים ישים איזו כוס תחת הברז וישקה אותנו (חוץ מאת הנהג) במשהו שיסייע לנו להגיע בחזרה לתל-אביב.
